[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בדרכי חזרה מהמכבסה, משקל שקית הכביסה על כתפי הזכיר לי שהיה
פעם תינוק ושהיו אהבות גדולות וקטנות ושפעם היה נחמד לקום
בבוקר ועכשיו הכול נראה אפור ולא נעים, קצת כמו כתבת צבע
בחדשות יום שישי על כמה ארוך התור במשרד הפנים ולמה אין שם
פקידות כמספר האנשים.
לבחורה שאני הולך לפגוש (ושתחתוניה המקופלים נחים בשקית ומסבים
אי נחת לשאר הבגדים) קוראים שירה. נפגשנו בדרך לא דרך: קו 20
של תאגיד דן.
אדם ישיש שישב לא רחוק, וכבר בהיתי בו כמה פעמים כי הוא נראה
כמו עירוב טמא של ג'ק ניקולסון ודובי גל, פנה אליי בדברים
לפתע. הוא היה צריך להסתובב לשם כך, והבחנתי שהוא חובש משקפי
שמש נשיים מאוד. הורדתי את האוזניות, כי חינכו אותי להקשיב לכל
אחד גם אם זו הפעם הראשונה שאני שומע את האלבום החדש של ג'וש
הום, ושאלתי, סליחה?
איך קוראים לך? שאל אותי שוב, כנראה. אמרתי לו את שמי, והוא
שאל בן כמה אני. עניתי לו גם על שאלה זו. אז, בתנועת יד שאז
נראתה לי תמימה למדי (היום אני למוד קרבות) הפנה את תשומת לבי
לבחורה שישבה בצידה השני של השורה האחרונה באוטובוס, בה ישבתי.
בינינו לא ישב אף אחד, אבל ג'וש הום תפש את תשומת לבי יותר
מהרגיל ולא שמתי לב שלפתע התיישבה שם. לא ידעתי אז באיזו תחנה
עלתה, וגם מעולם לא שאלתי. העניין נראה לא רלוונטי.
אתם יכולים להיות ממש חמודים ביחד, אמר דובי ניקולסון.
הבחורה לא שמעה אותו, אוזניה היו תפוסות כמו שאוזניי היו רק
רגעים לפני כן. תהיתי לפתע למה האזינה. עוד תהיתי אילו קולות
היא עושה כשהיא ישנה, אם יש לה אולסטאר בעוד צבעים (מלבד
האפורים שנעלה). תהיתי איך קוראים לצבע המדויק שעוטות עיניה.
משהו בין אפור לסגול, לאלת בייסבול למרכז החזה. תהיתי אם עורה
חיוור לכל עומקו. המוח עובד מהר כששואפים הפתעה. בנוסף,
לפעמים, כשאני שומע מוזיקה טובה שאני לא מכיר, אני מרגיש כאילו
הרגע הזריקו לי חיים ועוד שנייה ארגיש את זה. כך היה המצב אז
באוטובוס.
ניקולסון הסתובב חזרה לריקבונו, ומגוון דברים קרו (שלא כמו
ביום יום).
חשבתי שאני מזהה חיוך עתידי בזווית שפתיה, ושאולי היא מרגישה
כמוני. אולי היא שומעת את אותו האלבום, או משהו קרוב שגם הוא
טוב מאוד (לטעמי). נקשתי על בירכה. בזמן שהסתובבה אליי והורידה
אוזניה אחת, בחנתי את הניגוד בין חצאית הג'ינס שלה ומה שהיה
חייב להיות גרביון בד מפוספס בסגול לבן.
כן? שאלה אותי. אחר כך התברר לי ששמעה דנדי וורהולס -
לראשונה.

הסכמנו לצאת יומיים לאחר מכן, בערב. היה לי יום חופשי מהעבודה
ואני גר באזור מרובה פאבים, אז הזמנתי אותה לאחד מהם.
שתינו די הרבה. בסוף הלילה דידינו החוצה. היה לה קר וכשהלבשתי
אותה במעיל שלי, יכולתי להרגיש שכתפיה נעות לכיוון בו הייתי
אני, כאילו שנינו, אני וכתפיה, היינו שני הצדדים הנכונים של
מגנט. תהיתי אז האם כבשתי כך גם את שאר איבריה, והתשובה לא
איחרה לבוא.

בבוקר היא נראתה נבוכה מעט; כמו קבצן שזו לו הפעם הראשונה.
משפטים שאמרה (ומדי פעם תנועות גוף אחדות) גרמו לי להבין שהיא
מרגישה כאילו זו הייתה כוונתי הבלעדית ושמעתה לא נתראה, ושהיא
בסדר עם זה וכל החרא הזה.
המשכתי, כמובן, להתקשר אליה בשבוע שחלף, מה שהבהיר לה שאני
רציני.
זו הייתה טעות שלה, ואני אסביר.
יום חמישי אחד התעוררתי בצהריים. עבדתי כל הלילה עד שבע בבוקר,
והודעה סלולארית ממנה הבהירה לי שהיא לא מצליחה לישון. היא
הגיעה אליי בסביבות תשע ונרדמנו כמעט מיד - ברכיי נחו בשקעים
שמאחוריי ברכיה שלה והזינו אותי בחשמל.
כשקמתי - טעון לחלוטין! - מצליל שעון מעורר שלא אני כיוונתי,
הבחנתי ששירה התחפשה למישהי שלא נמצאת במיטה שלי. אחרי כמה
מצמוצים התחלתי להריח קפה וחביתה. רעיתי בין הסדינים לעוד כמה
דקות, עצל ומלחך. קמתי, לבשתי מכנסיים נוחים והתקדמתי לכיוון
המטבח. יש מסדרון ארוך בין החדר שלי לחדר הסירים (בסופו הפתעה,
יש האומרים). שירה תלתה על קירותיו החשופים פוסטרים של סרטים
כמו "10 דברים שאני שונאת בך", שזה הרע במיעוטו. קרוב לכניסה
למטבח תלויה תמונה בה נראה חתול שותה וויסקי עסיסי. זה היה שם
כשנכנסתי לדירה - לשירה אין יד בדבר. בסוף המסדרון שלוש דלתות
ירוקות. על אחת מהן שלט שמבשר על הגעתך למשרדו של ד"ר י.
בורוביץ - רופא שיניים. זו הכניסה לשירותים, אם זה לא מובן
מאליו. ליד דלת זו נמצאת הדלת לחדר המקלחת - החדר הזה בבית
שנראה תמים ושתקן, אך זוכר יותר מראות קשים מכתב צבאי בסרייבו,
ואם היית שואל אותו היה אומר לך שהיה מוותר על העונג להיות
זבוב על קיר של מישהו. ממולו הדלת למטבח.
בעומדי במפתן, הייתי אומר שבהיתי בה כמה שניות - אך האמת היא
שנאלמתי דום. עמדה שם זו, עומלת על כיורי, ומכינה קפה וחביתה.
את גופה עינג רק זוג בוקסר חבוט שלי, שחור עם ציור של פנדה על
התחת. וניכר היה שקר לה. ניכר היה שקר לה מאוד. מחד, עיניי
צרחו הבלים למוחי: חשבתי לרגע שכל גופה פטמות פטמות זקורות.
מאידך, היו בסופו של דבר רק שתיים. החתך האלוהי בין שכמותיה
סנוור אותי, ועל אחורי מותנה הימנית יכולתי להבחין בבירור
בצלקת אופקית ארוכה, זכר לניתוח תוספתן שלא עלה יפה. המחזה
כמעט ושיגע אותי ברגע אחד. אם הייתי מחזיק משהו, הדבר היה נופל
ונשבר, ואז הייתה שירה קופצת ומסתובבת בבעתה. למזלנו, שפיות
שנשברת לא משמיעה קול, ואחרי שהקצתי ממצב ההזיה המשכתי לעשות
מה שכל אדם היה עושה למראה שכזה: התגנבתי אליה והבהלתי אותה,
בקטנה.
המשך היום עלה יפה: ראינו סרט טוב, התכרבלנו, הזדיינו. סופ"ש
פראי.
לא מיד אחרי - אבל לא עבר הרבה זמן - והבנתי שזו הייתה אחת
החוויות הייחודיות ביותר שעברתי - כלומר, מה שאומרים בעגה, פעם
בחיים. בחיים שלי.
הבעיה שלנו, ואני כלול בשלנו, היא שאנחנו שוכחים; שהשמש זורחת,
שמדי פעם, אם מסתכלים בזווית הנכונה, היא עוברת, כן, עוברת,
ממש חולפת בין עלים, בין ענפים. השמיים כחולים, ומעטים מביננו
יודעים למה. רובנו יודעים שזה יפה - רובנו שוכחים גם את זה.
אנחנו מתעוררים לעולם שלא רק משתנה ללא הרף, הוא גם נהיה יפה
יותר ויותר עם כל רגע שחולף. כמו שיר שמתחיל ממש טוב ורק משתבח
עם הדקות הקצרצרות (תלוי איזה סם קלט המוח) שחולפות. זו שכחה,
אם תרשו לי, נשכחת.
כי מה יותר יפה מלראות את החרמון מפה? מה יותר יפה משיפולי גבה
של אישה עירומה ברובה, עומדת בגבה אלייך ומכינה משהו שמריח
טוב? מה יותר יפה מליטוף בחושך? מנשיפה חמה באוזן? מקרואסון?
כמה גדול הוא החטא בלשכוח את כל זה?
גדול מאוד. ועם זאת: אני הולך עכשיו, בדרכי חזרה מהמכבסה,
להיפרד משירה.
כי משהו מאוד, מאוד לא בסדר איתי.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התקווה מתה
אחרונה.





אמרה תקוה ומתה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/11/10 16:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה