באחד מן השווקים המעופשים רכשתי פעם נמייה,
נמייה שכל כולה היה עור ופרווה - הנעוצה בתוכו כעשב זערורי
ורך.
כשרכשתיה שאלתי "אמיתי?"
"כן" נעניתי.
לא ידעתי מוכר זה הגון או לאו,
אם הגון הוגנת גם הצעתו.
עמדתי על המקח ולבסוף יצאנו מרוצים, גם הוא גם אני.
לא עברו רגעים רבים וכבר נשתכחה הנמייה מלבי.
נשארה מונחת על הסקת חדרי.
בכל פעם הייתה עוזרת הבית, בזמן הניקיונות כמובן,
מניפה את הנמייה אל אדן החלון.
בתום הניקיונות הייתי שב אל חדרי ומדמה כאילו זו התרוצצה מכאן
לשם.
אולי רצתה לשאוף אוויר צח, אולי חששה מן העוזרת.
תמיד הייתי מחזירה למקומה.
ברוב המקרים מכוחו של הרגל ללא משים.
בחלקם המועט, מתוך תודעה לנעשה הייתי מציב את הנמייה על גבה.
כאילו זו ביקשה לנוח.
כפה האחת שמוטה מטה, האחרת מונפת אל- על,
השתיים האחרות מוסתרות בחריצי ההסקה.
בימיי החורף הקצרים והקרים, הייתה אמי מחממת את הבית.
בחום זה, הייתה מתחממת גם הנמייה.
פרוותה החמה הייתה מפיצה ריח עדין ומתקתק שקשה לתארו.
ריח זה היה מתגנב באפי ומעצים את נוכחותה הדלה.
אז הייתי משתעשע במחשבה שזו משוועת לעזרה מן החום.
ידה המורמת מסמנת למצוקה,
ראשה מעוקל מטה מן הלהט.
למרות החום, זו אף פעם לא משה ממקומה.
ספק בעצלתיים, ספק בייסורים הייתה נשארת דוממה.
אני בעוונותיי, בשעשועי אלו, אף פעם לא הושעתי לה עזרה.
נתתי לה לא פעם לגווע ולהיכלות.
אף על פי שבדמיוני הייתה מנופפת לעזרה, במציאות אף לא עיקלה
טפר.
וכך היה שראשית החורף הייתי נמלא זעם על הנמייה.
שכן גם אני מלוא החורף הייתי שוכב במיטתי, תחת חום מערפל.
לא מנופף בידי ולא זועק לעזרה.
ולאחריתו של החורף, עם בוא האביב, הייתי מתקנא בה.
שכן הימים השקטים והרגועים ביותר במיטתי, היו הימים בהם
דימיתי אני, שעל היותי, בוקר צח אחד, ישאל עובר אורח סקרן
"אמיתי?"