לומדת לא להתגעגע, לומדת שצריך להחליט מהר כי כולם מסתכלים
עליך עכשיו. לומדת או לפחות מנסה. לרוב זה לא ממש הולך לך.
לרוב את מוצאת את עצמך בוכה בשקט במיטה. מסתכלת בלוח שנה והזמן
לא זז, והיית רוצה שיתקדם כבר לאנשהו, שהזמן יעזור להחליט,
יכוון. מקווה שאולי כשיעבור הזמן תדעי לאן להמשיך מכאן, תדעי
שלבנות קשה ולהרוס קל. כשיעבור הזמן מקווה שהשדים שלך לא יחכו
כבר מתחת למיטה... מקווה.
החיים כמו זורקים לך רמזים ואת מנסה להאבק בהם, מנסה לשלוט
בכוחות שגדולים ממך. מנסה להאבק במשהו כל כך גדול שאת לא
מסוגלת לראות אותו בכלל. צעד אחרי צעד בחול החם, מרימה רגל
אחרי רגל, מעייפת את עצמך לאט. מגששת בחשכה... מנסה.
ולקראת סוף המסע, כששפתייך יבשו ממילים, כשעינייך התיאשו
ממראות, כשליבך כבר לא מצפה, ממש בצעדים האחרונים כשרגלייך כבר
לא מחזיקות. ואת כמעט נופלת על ברכייך, לא רוצה להמשיך יותר.
פתאום את מביטה לאחור ומבינה שגילית את התשובה. מבינה שהחידה
כבר נפתרה, שאין יותר נסתר, יש רק אמת גלוייה. אולי מאוכזבת
טיפה מהתוצאה, את מבינה... |