היא המתיקה את שפתותיה הבשרניות בתפוח אדום יפייפה.
היא עשתה בו את הפגם הראשון כשנגסה בו באלגנטיות.
עמדתי שם, שיכור, נועץ מבטים...
היא לא הפנתה את ראשה אליי, גם לא למבט חטוף.
חשבתי אולי אני רוח אך כאב הראש שפקד את מוחי הבהיר לי טוב
מאוד שאני חי למדיי, חי מידי.
היא בהתה בכל עץ בעיניים נוצצות, על כל פרח התבוננה כאמא שרואה
את בנה לראשונה,
ובעיני כל הטבע המשומש הזה היה תפאורה זולה לתפארתה היא.
היא התעקשה שנצא לטיול הזה בסוף השבוע, ואני הסכמתי רק לאחר
שפיתתה אותי בשתי שישיות.
הרגשתי כל כך מטונף אל מול התמימות הטהורה שלה,
כמו שקית זבל מלאה מונחת, עייפה, שוכבת רוצה רק להקיא את כל
הגועל מתוכה.
לספר לה שאני בוגד בה, שאני צוחק עליה כשאני יושב עם חברים,
שלעולם לא אהיה ישר כמוה, או בכלל.
רציתי שתיכנס מאחורי קירות האטימות שלי ותראה את כל מה שכל כך
השתוקקתי להסתיר,
שתתעצבן,רציתי ללכלך אותה גם, להטיל בה דופי כפי שעשתה לאותו
תפוח אדום.
קראתי לה.
היא דילגה לעברי עם פרח בשיער, קורנת, מדהימה, ואני אמרתי לה
שתתייחס אליי, בטון שמתחנן לריב.
היא חייכה אליי והתנצלה על זה שאני טמבל.
"אני אוהב אותך" אמרתי והרגשתי שהחרא שבי מציף לי את הגרון.
היא חיבקה אותי ואמרה שגם היא אוהבת אותי.
רציתי לצרוח רק בכדי לשבור את השתיקה שהותירה לי להרהר עם
עצמי.
ראשי היה מונח על כתפה כשידיה לופתות אותי ולוחצות בדיוק כך
שאוכל להרגיש את ליבה פועם מבלי שארגיש חנוק, שיערה ליטף את
אוזני הימנית בדגדוג קל נעים, וכפות ידיה הקנו לי ביטחון כשבאו
כתומכות, רק למקרה שאחליט ליפול.
היא התירה את ידיה מהחיבוק האוהב שרק היא ידעה לתת והסתכלה
עליי גם כן בעיניים בוהקות.
ואז הבנתי...
אני רק בול עץ חסר רגשות.