[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איציק יאצק שפיציק
/
איבדתי את זה

זה היה אצלי, ממש אתמול-שלשום, וכנראה אבד בדרך.
הכל התחיל כשהתיישבתי מול המחשב, כמנהגי מדי ערב, בדקתי הודעות
דואר-אלקטרוני, נכנסתי לאתרים קבועים ובדקתי עדכונים, ולבסוף
פתחתי את תוכנת עיבוד התמלילים האהובה עליי והתחלתי לכתוב.
כתבתי על בחורה שעוברת מהמושב בו גדלה בצפון הארץ לעיר הגדולה
- תל-אביב - כדי להגשים את חלומה כשחקנית, אך נתקלת בעולם שונה
לחלוטין מזה שדמיינה לעצמה. ובעודי כותב, הבחנתי כי כשניסיתי
להסתיר את רצונה האמיתי מאחורי מסכה של מטאפורות ודימויים,
נותרתי עם האמת העירומה גלויה לעין-כל, ואילו המטאפורות - עץ
גדול, קופסת עץ, תחפושת לפורים - נשארו בדיוק מה שהיו, ללא כל
משמעות מאחוריהן. לא ייחסתי לנושא חשיבות, הרי כתבתי בעבר
סיפורים ללא דימויים או מטאפורות, וסיימתי את הסיפור בטוויסט
אירוני חריף.
למחרת, כשהתיישבתי לערוך את הסיפור, לבחור את המילים הנכונות,
להדגיש את הרעיונות, ולהשחיז את הסרקסטיות, הבחנתי כי הטוויסט
האירוני איננו, ובמקומו, לתדהמתי, הוספתי סיום מתוק ונוגע ללב.
לא משנה כמה ניסיתי, סיום הסיפור נשאר מתוק, או לחילופין,
טראגי, כאילו האירוניה נמחקה ממוחי.
"אני מסוגל להתנגד לזה", אמרתי לעצמי, "אכתוב סיפור שכל-כולו
יצרח אירוניה", ומייד לאחר-מכן התיישבתי ובמשך כשעתיים כתבתי
סיפור מתוק על בחורה שבעלה אוהב אותה. לפתע פתאום, לא רק
האירוניה נשאבה מן הסיפורים, גם קתרזיס כבר לא היה, אנשים
בסיפוריי פשוט עשו דברים, דברים קרו למישהו, וזהו, שום שיא,
שום דבר מדהים בסופו, כלום.
משם ההתדרדרות היתה מהירה, ביום למחרת כבר כתבתי סיפור ללא
מערכות, וללא שינויים -משמעותיים בחיי הגיבור. ביום למחרת כבר
לא היה גיבור - דברים קרו, אבל סתם, לאף אחד במיוחד - אף אחד
לא עבר שינוי גדול, אף אחד לא קיבל תובנה מיוחדת, אנשים פשוט
חיו את חייהם. למחרת, זה כבר היה סיפור ללא משמעות. לרגע אחד
טעיתי וחשבתי שזהו סיפור נונסנס, אך בחינה מדוקדקת יותר הבהירה
לי שאפילו זה לא היה - זה היה פשוט סיפור ללא משמעות.
לבסוף הגיעה ההתדרדרות האמיתית: כשהתיישבתי שוב מול המחשב
ופתחתי את תוכנת עריכת התמלילים האהובה עליי, כתבתי במשך כשלוש
שעות, וכשהסתכלתי שוב על המסך, גיליתי שהיה ריק - כתבתי סיפור
ללא רעיון, ללא השראה, וללא כישרון.
במשך הימים שלאחר מכן הסתובבתי בערבים מחוסר מטרה, קיוויתי
שלפתע פתאום, כבעבר, אראה משהו שיצית את דמיוני - פרח, ילד
צוחק, זוג מאוהב, ספינה שטה במרחק - אך דבר לא קרה, והמשכתי
לטייל ברחובות עירי.
יום אחד, בעודי עובר מול אחד הבארים, שמעתי לגמרי במקרה סיפור
שסיפר אחד הסועדים במסעדה לסועד אחר, וזיהיתי בו משהו - משהו
שהייתי מזהה בכל מקום, מתוך שינה, בין מאות סיפורים אחרים -
זה היה סיפור שלי. נכון, מעולם לא כתבתי או סיפרתי את הסיפור
הספציפי הזה, אבל זיהיתי את הסגנון, את צורת הכתיבה, את
המטאפורות, הדיאלוגים, הסרקסטיות הנסתרת והשנונה. פניתי לכיוון
הקול וראיתי גבר שמן וגדול צוחק יחד עם מספר סועדים. "היי!",
קראתי אחריו, "תחזיר לי את הסיפור שלי!". הגבר הציץ לעברי, ראה
את פניי, עיניו נמלאו בהכרה פתאומית, והוא החל לברוח.
רצנו לאורך סמטה קצרה, בסופה נעצרתי ונשענתי על ברכיי להסדיר
נשימתי - שנים של ישיבה יום-יומית מול המחשב דרדרו את מצב
הכושר הגופני שלי לרמה נמוכה במיוחד - ובפנייה הבאה ראיתי את
האיש השמן נשען על קיר, עושה בדיוק כמוני, מסדיר נשימתו. ככל
הנראה שנים של אכילה לא-בריאה לצד מחסור בפעילות גופנית, גרמו
לכושר הגופני שלו להגיע לרמה אף יותר נמוכה משלי, ועל כך בדיוק
בניתי. בכל פעם שהתחלתי לרוץ, הוא התחיל גם, ולאחר מספר דקות,
כשהיה עוצר, הייתי ממשיך עוד מספר מטרים ועוצר בעצמי. כעבור
מספר פעמים כאלו הצלחתי לצמצם את הפער שנוצר בינינו, ובפעם
שהגיעה לאחר מכן הצלחתי לתפוס אותו.
דחפתי את האיש השמן על הקיר, ואמרתי מבעד להשתנקויות תדירות:
"אמרתי לך שתחזיר לי את הסיפור שלי!". האיש התנשף ונאבק
בניסיונות לשאוף מעט אוויר, ולבסוף החזיק בחזהו ונפל ארצה,
ומת. במשך מספר רגעים לא יכולתי להפסיק לבהות בו, ולאחר עוד
רגע קפצתי על בטנו השמנה וחבטתי בפניו ללא הפסקה. "תחזיר לי את
הסיפור שלי!", צרחתי בכאב, מודע לעובדה הנוראה כי לא אמצא יותר
את התשובה שחיפשתי, זה נעלם מפניי, והרמז היחיד לפתרון התעלומה
שכב לפניי מת.
המשכתי להכות בפניו, של האיש השמן, ולצרוח על מר גורלי, כשלפתע
שמעתי קול חלש. לא הייתי בטוח ששמעתי אותו, ולכן שתקתי
והאזנתי. לאחר כמה רגעים כאלו שבתי והכיתי בפניו של האיש, ושוב
שמעתי קול קטן, הפעם בבירור רב יותר. הקול נשמע כאילו מגיע
מתוך ראשו של האיש השמן, ולכן קפצתי בבהלה מעל בטנו ובהיתי
בראשו בתדהמה. ראשו החל מסתובב אט-אט על צירו, עד שלבסוף ניתק
ראשו מצווארו, ומתוך החור שנוצר בתחתית ראשו יצא גמד קטן
ומטושטש.
"אתה לא שומע?", צעק, "ביקשתי שתפסיק להרביץ לו!". הבטתי על
הגמד באי-אמון, ובהיתי בו. "אה, אז פתאום אין לך מה לומר? לפני
שנייה צרחת לי ישר לתוך האוזן, ומה עכשיו? כלום?". "אה...",
פציתי פי לומר דבר מה, אך לא הצלחתי להוציא הגה נוסף מפי.
"אה... אה.... אה...," חיכה אותי הגמד בלגלוג, ובצורה טובה
למדי, "נו, תוציא את זה, מה אתה רוצה לשאול?". "מי אתה?",
הצלחתי לפלוט לבסוף מבעד לבלבול מוחלט, ומחסור חמור באוויר
כתוצאה מפעילות גופנית מוגבלת.
"מי אני?!", שאל בכעס הגמד, "מי אני?! אתה עוד מעז לשאול אותי
את זה? אתה לא מזהה אותי?", ובאותו רגע ממש הבטתי בו ומשהו
באמת נראה לי מוכר, העיניים, או השיער החום-אדמדם, קשה לי
לומר, אבל באותו רגע ממש ידעתי בדיוק מי הוא, למרות שלא האמנתי
בזה בעצמי. "ז... זה? זה אתה?". הגמד חייך בניצחון והחווה על
גופו בגאווה, "האחד והיחיד, זה."
לפתע הכל התבהר, מצאתי את זה, הוא עמד כאן מולי, בדמות גמד בעל
שיער חום-אדמדם שהרגע יצא מראשו של איש שמן במיוחד.
"למה?", היה כל מה שיכולתי לשאול מבעד לגרון חנוק מדמעות.
"מה אתה לא מבין? נמאסת!", צרח זה, אדום מרוב מאמץ, "הכל טוב
אצלך, החיים פשוט מצוינים, הא?"
"תשמע, קשה לומר שאני שוחה בכסף, או בנשים, אבל סך-הכל אין
תלונות." אמרתי בחיוך מבולבל.
"בדיוק! מה אני אמור לגרום לך לכתוב? אני משתמש רק בחומרים שיש
לך, ומה יש לך? הכל יופי-טופי-שובי-דובי!" צרח עלי זה, ולאחר
רגע נרגע, "אתה יודע? אפילו ניסיתי לפתור את זה בדרכי נועם."
"מה? אבל לא אמרת לי כלום..."
"בטח שלא אמרתי," צחק עלי זה, "אבל עשיתי. מי אתה חושב הכניס
לך סיפור על האלצהיימר של סבא יעקב, בדיוק כשהיית באמצע... אתה
יודע, עם ההיא..."
פתחתי את פי לומר משהו, אך דבר לא יצא, פשוט בהיתי בגמד הקטן.
"ומה עם הסיפור על מערכת היחסים של ההורים שלך, בדיוק באמצע
ראיון עבודה להד-ארצי? מי, לפי דעתך, הכניס לך את זה לראש?" זה
הצביע על עצמו בגאווה ואמר בצרפתית "Moi".
"את כל זה אתה עשית?" שאלתי בתדהמה.
"כל זה ועוד הרבה יותר, אבל דבר לא עזר! לא משנה מה עשיתי,
היית עצוב לכמה שעות, ולאחר מכן שוב, הכל יופי-טופי-שובי-דובי
אצלך! אז עזבתי." אמר לי בחיוך מרגיז, כל-כך מרגיז.
בשנייה הבאה מצאתי עצמי מעל גופו הקטן, מכה אותו נמרצות.
"מיררת לי את החיים!", הנחתתי על גופו אגרופים, כל אגרוף נדמה
כפטיש עצום לעומת גופו הקטן. הכיתי בו שנים של תסכולים, של
כאב, של כעס, של אכזבות. הכיתי בו עד שבכה דמעות של דימויים,
עד שירק מטאפורות, ולבסוף, הכיתי בו עד שדימם משמעות.
נטשתי את זה מדמם על הרצפה את שארית ההשראה שהיתה בו, והלכתי
באיטיות לביתי.
כשחזרתי הביתה, עניתי למספר הודעות דואר-אלקטרוני, בדקתי
עדכונים באתרים האהובים עליי, ולבסוף התיישבתי וכתבתי במשך
כשעה וחצי סיפור על איש שמן שנפטר מהתקף לב, וגמד קטן יוצא לו
מהראש. זאת לא היתה יצירת מופת, היא אפילו לא היתה עמוסה
במטאפורות, דימויים או בשנינות נוקבת, אבל לראשונה בחיי זו
היתה היצירה שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום שלום שלום
כמה נמוך?

תירגום חינם
לשירי נירוונה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/10 0:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק יאצק שפיציק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה