היא לא ממש אהבה שאני מעדיף לראות ספורט, ולא להיות איתה
גם לא כשריאן פרש, וגם לא כשזה נגמר.
ואז, בדיוק כשהכל קפא, לא כ"כ זז - הקשר שלנו גם, אגב.
זה היה כמו חג עצוב אחרון, וריאן נורא התרגש, אבל אז היא שוב
בכתה
כי היא לא אהבה שאני רואה ספורט, במקום להיות איתה שם.

עם השיר של דיוויד בואי שהיא הכי אהבה, היא אהבה בעיקר את
המסתורין שבו
את רוק הססגוני, עם הליריקה הצבעונית - וזה בדיוק מה שריאן היה
בשבילי,
אבל אז היא צעקה ובכתה, וממש הדגישה את העובדה,
שהיא לא כ"כ אהבה, שאני לא לידה, גם לא כשריאן פורש,
וגם לא שזה היום האחרון שלו, אבל אוכל לראות אותו שוב,
ותמיד אפשר לעשות דברים אחרים ביחד, ורק לא
לראות שוב ספורט.

ואז כשהכל נמוג, הקריירה של ריאן והעצב בינינו,
והאלבום של דיוויד בואי שהיא הכי אהבה, בדיוק נגמר
נותרה רק העיר גוססת משלוותה, אהבתנו בודדת מנחמה
וזה ממש לא רק בגלל, שהיא לא אהבה, שאני רואה ספורט...