אפילו באותם הבזקי בטחון עצמי, לפיהם אני לעיתים מוכר למעטים,
לא ממש זיהיתי את עצמי, אבל משהו היה בכל זאת הגיוני, שרק
טשטש, כמו העצים,
את אחרונות המחשבות אודותיה, שלא עוזבות אותי לפרקים ;
היא כמו צועדת לאורך פסגה נמוכה, לא נגמרת אך קרובה,
כאילו מחברת מכתב אחרון ללא נמען, שרק מחוויר עם השורות
שרק נדהה עם הצבעים, שגם הם כבר לא ממש ברורים.

'אני אוהבת את הרוגע שלך רק לפעמים', זרקה לי כמו העירה
'אני יודעת שתבין, אני כועסת רק כשצריך', הטיפה, לא הסבירה.
דוהר אל עבר התת-מודע שלנו, ניסיתי להימנע
ממפגש טעון של רגש, ממלחמת בירור עצמי אחרונה.

איך יודעים שזה נגמר, לפי השקט ברחובות העיר שלה,
כמו מלחמת התשה בלי מנצחים, כמו אובדן של זהויות.
עכשיו זה מרגיש כמעט ונעלם, הרי זה כבר לא אנחנו, כפי שבטח
טענה

שמעתי איך היא ממשיכה לחיות, בלי עצמי ועם ביטחון, וזה באמת
כבר לא מרשים
היא הרי כבר לא טועה ברגש, זה רק אני, שמאשים...