הלוואי שהלילה הזה פיה תכנס דרך חלוני בסערה פתאומית ומסנוורת,
כמו בסרטים המצויירים של וולט דיסני.
פיה עם כנפיים כחולות שתפזר עליי במתנה עשרה גרגרים של אבק
תקווה, ותקבור אותם עמוק בתוכי כדי שלא יתעופפו ויתבזבזו בין
חלקיקי הרוח. גם ככה רוח לא זקוקה לתקווה שלי היום.
הייתי רוצה שבבוקר הבא, כבר תהיה לי קופסה מלוכלכת ומלאה. מלאה
בעשרה גרגירי תקווה, לכל מיני דברים שתמיד הייתי רוצה לקוות
שיקרו.
כמו לקוות שאני אצליח להשאיר את אור הירח גם ביום, ושפרפרים
יחיו לפחות שבועיים.
שהים יהיה רדוד ולא עמוק בפחד, ושמלחמות יתפוגגו לפלנטה אחרת,

שלא יהיו ילדים יתומים ושימציאו שוקולד שמרפא סרטן.
לכל מחשבה הייתי מקדישה גרגר אחד. אחד שלם! לא חצי. כי אלו
בקשות קצת חסרות הגיון, אני יודעת, אז כדי לקוות אותן דרושה
תקווה רבה, כזו שרק בגרגר אבק שלם אפשר למצוא.
וחמישה גרגרים שלמים אחרים, הייתי מלכדת למשאלה אחרת. אחת שלא
חושבים עליה ככה סתם, באמצע הצהריים, בלי אבק תקווה.
הייתי רוצה, להצליח לקוות, שיום אחד אני אקווה שתבין, כמה אני
אוהבת.
לקוות שאני אוכל לשמור על הזיכרונות שלנו שאתה מתעקש לרוקן לי,

לקוות שתבין, שבעיניים נוצצות הייתי שוברת לי רגל או שתיים אם
היית מבטיח לכתוב זיכרון על הגבס.
אבל אני לא יכולה לקוות. כי חמישה גרגרים של אבק תקווה בעצם לא
יספיקו.
וחוץ מזה אין לי פיה כחולה.


13.10.2003
אני אינפנטילית!