מיה בודקת את בבואתה במראה לפחות פעם ב-15 דקות. לפעמים היא
יפיפיה ולפעמים היא מכוערת, כרגע היא לא בטוחה אז היא מפסיקה
לנסות לפענח.
מיה יודעת לחייך כל כך יפה כשיש אנשים מסביבה, עד שנוזל ורוד
מציף לה את העיניים וכולם מוקסמים ממנה ובוהים בה בשקט, בלי
להפריע.
היא רודפת אחרי ניסיונות התערבבות עם אנשים שלא דומים לה, היא
חושבת שככה היא תצליח לשים את עצמה בכותרת של הגדרה, זה עדיין
לא הצליח. ויש בה המון כוח שיטחי, כשיש תפאורה מסביב.
היא יודעת שככל שזה ימשך יותר זמן, אחר כך היא תצטרך להתאמץ
יותר קשה. אבל היא לא מתחרטת באמצע, היא ממתינה לסוף הסצינה
כמו ילדה גדולה.
ולפעמים מיה לא מסוגלת יותר, אז היא נשכבת על המדרכה כשהיא על
הבטן וידיה מושטות קדימה.
אנשים עם נעליים ממתכת כבדה דורסים לה את קצה האצבעות, והיא
קצת מדממת מתחת לציפורניים.
אבל היא אף פעם לא יכולה לבוא בטענות, הם פשוט לא ראו אותה
שוכבת שם.
לפני הרבה זמן, מיה הייתה רוקדת בשדות ושרה לירח. היא גם הייתה
אוהבת לאכול גזר, לצייר על אבנים ולשכנע אנשים ללכת לים בחורף.
היום אין לה כוח לה כוח לעשות דברים כאלה. זה מעייף לא לחיות,
היא חושבת בלב בקול רם. וכשלא מסתכלים עליה, קולה פתאום משתנה,
ואויר אפור מקיף לה את קווי המתאר של העיניים עד שהן עכורות
וריקות.
אבל ליד האנשים של מיה היא ממשיכה לשחק בצבעים כאילו היא כמו
פעם, או לפחות להרכיב משקפי שמש כהות. זה קצת מתיש, אבל אחרי
אלפי פעמים היא כבר לא מבחינה בגודל המשקפיים, והיא חושבת
שטווח הראייה שלה בכל מקרה לא ישתנה, אז מה זה משנה.
מיה לא יודעת מתי היא נורמלית כי צריך להתאים את היחס
לסיטואציה ספציפית ואין לה כוח לרשום הכל בטבלאות, אז היא
מנחשת באוויר ומקצינה כל חלקיק באישיות שלה עד שהיא לא מסוגלת
יותר לנשום והכל מתפוצץ.
מיה תמיד דואגת שהפיצוץ יקרה כשהיא בחניה מתחת לבית. ככה אף
אחד לא רואה.
היא לא בטוחה אם היא זוכרת איך לבכות, היא גם לא מנסה כי אז
האיפור יימחק לה והיא תהיה יותר שקופה ומכוערת, גם ככה יש לה
קמטי צחוק מזוייפים כאלה והעיניים שלה קצת נפולות בגיל 20.
תחילת שנת 2008. |