זה אותו הצליל
מתנגן מבטן האדמה
מטפס בין ענפי גופי
מרקד בפנים כמו תער
אני זוכר ימים צלולים יותר
ימים בהם נפתח הפער.

אני הוא אותו גוף המשוטט
חסר תפוקה, המשתוקק
לדעת, להיות כאן
וכמו קוץ קדוש המתפאר
ביכולתו לקחת
עוד קצת דם
עוד קצת דם
אני נותר חסר חיים ומתייבש
חצי אדם
לבד נרדם.

זה אותו הצל
משתרך מגחוני
כמו נחש שואל הוא לשלומי
כמו נחש שורק הוא בקולי
ואין דמעות
כי אין עוד צער
לאט לאט
נסתם הפער
ופרפרים לעולם לא יהיו שוב גולם
איני זוכר את הזריחה.