המטפלת שלי היא הכי טובה. פיקנטית. כל יום עבודה היא מתחילה עם
שאלות: הצבע יפה? לא כהה מדי? אדום בוער?
הנה, החולצה יושבת עלי בול. אפרסק זה הצבע שלי. אני צריכה צבע
בולט. לא בולט מדיי. נותנים לי ככה - בין חמישים, ארבעים
ושמונה, לשבעים. בת כמה אני נראית? ריקי נתנה לי חמישים. עשיתי
שני ניתוחים פלסטיים. ברוסיה יותר זול. גם ברטה רוצה לעשות
בוטוקס. יש לי שני חברים. שלמה הוא צעיר ממני בשש שנים. הוא
תפס לי את היד באוטובוס. העיקר שהוא לא מגעיל. הוא היה אתמול
חזק. הוא אומר לי שהוא מת עליי. ג'ונתן הוא בשביל הנפש. כמו
חברה. אני כלכלנית. הייתי מנהלת ברוסיה. אני אוהבת עבודה
פיזית. זה גימנסטיקה. אצל תמר אני מטפסת על סולם. השיער לא קצר
מדי? מספיק אדום? לשאלתי אם הייתה פעם מאוהבת היא עונה: אין
גברים טובים! ברוסיה אין גברים טובים? גם בישראל אין גברים
טובים!

היא חמודה ויעילה: הכול היא עושה בעצמה - מסיוד החדר ועד הדבקת
משקפיים ועד תספורת וקוסמטיקה וצבע לשיער ובישול וטיגון ואפייה
ותיקון בגדים והטלאה.

כשהיא באה, בדייקנות, בשמונה וחצי היא כבר אחרי ניקוי חדר
מדרגות והאכלת הבן ומתן אוכל לציפורים, ואחרי העבודה היא עוסקת
במשק ביתה וקוראת וצופה בסרטים והולכת לקונצרטים ולמופעים. היא
מקבלת ומוצאת בגדים ואבזרים ומחלקת אותם בין חברים ומשפחה
ומשתתפי האולפן ומטופלים...

אך לכל אדם יש מגרעת. והאישה המושלמת כמעט הזו, גם לה חיסרון:
מרוב דאגות ובשל הגיל, זכרונה לוקה בחסר. תמיד היא שוכחת משהו.
מאבדת משקפיים וכספים ומפתחות ופריטי מזון ושוכחת לכבות את
הגז, ובמקום אחר -  את דוד המים החמים, וחוזרת כדי למצוא את כל

אלה -  אבל על אף זאת היא נחמדה ומלאת חיות.