אין לי שמות
לרגעים הגדולים באמת.
אין לי דרך לזהות,
אבל זה כמו להוביל אהוב בלילה
לנקודה המבודדת ביותר בחוף נעוריי,
כשיש רק קולות של גלים,
סיפורים עצובים על איך כשסוף סוף נשקו לחוף,
נמוגו.
אני כבר יודעת להיזהר
משברי בקבוקי הבירה המנופצים
ומהחולות הרכים השוקעים בדרך.
הייתי פה כל כך הרבה פעמים
ממרומי עצמי, נתתי שם לכל גרגיר חול
שמתחכך על הגב, מתנער מהשיער,
נתקע בחזייה ובתחתונים.
נתתי שמות לכל אחד מהאהובים,
אפילו הרגעים העלובים ידעו להזדהות.
זו התנשאות, אני יודעת,
אבל היה להם יותר מדי שמות,
והרגעים הגדולים באמת, אי אפשר לקרוא להם,
הם רק נשמעים,
רוחשים כמו אוושת גל הממהרת בכל כוחה
אל שפת החוף הנכספת.