יש נס כזה קטן שקוראים לו להיות אימא. בעקבות הנס הקטן הזה,
באים כל מיני ניסים קטנים אחרים: כשהילד שלך קורא לך בפעם
הראשונה אימא; כשהילד שלך הולך לזרועותיך כי הוא בטוח, במיליון
אחוז ובלי שום ספק, כי תתפסי אותו אם הוא ייפול; כשהילד שלך
ישן שנת ישרים ואת מתבוננת עליו, והוא כל כך בטוח שמחר יהיה
עוד יום נפלא מלא ריגושים, דברים חדשים להתנסות בהם, הכל מלא
עתיד נפלא וורוד, שאין שום דבר בעולם שיכול להרוס.
וכשהילד שלך כבר גדול ועצמאי, פתאום דברים נעלמים: פתאום
ה"אימא" שלו נשמע חלש ומזלזל; פתאום ההליכה שלו היא בדרכים שאת
לא תמיד רוצה שהוא ילך בהן, והן בהחלט לא מובילות אלייך, פתאום
השינה שלו היא רדודה ואת גם ככה לא יכולה להסתכל עליו כי הדלת
שלו נעולה. פתאום המחר שלו נעשה מכני, ומלא בדברים שאת לא תמיד
שם כדי לראות שהוא מתנסה בהם.
והעתיד? העתיד יכול להשתנות בהבזק שנייה, במצמוץ עין, ופתאום
שום דבר לא בטוח.
את תמיד מנסה להבין את הילד שלך לפני שאת מנסה להבין את עצמך,
ואולי זאת הטעות. ואז כשאת חושבת על הטעות הזאת את מתחילה
לחשוב על עצמך יותר. וזה מעגל סגור שאי אפשר לדעת מה בא קודם.
את נותנת לילד שלך הכל אבל בסופו של דבר הוא קם ועוזב, ולפעמים
אומר לך כמה דברים לא נעימים בדרך. לפעמים את רוצה להרביץ לו
כל כך חזק ולשאול איך יכול להיות ששטן קטן כמוהו יצא מהבטן
שלך, בשר מבשרך.
ולפעמים את רוצה למחוץ אותו בחיבוק דוב, ולהגיד לו שיחזור
להיות הילד הקטן והאהוב שלך, זה שישן שנת ישרים ובטח בך כי
היית כל עולמו וקרא לך אימא, בכזאת שלמות וביטחון, שחשבת שאין
שום דבר, אבל שום דבר, שיכול לקחת את זה ממך.

17.11.09