ילד קטן עקור ועצוב
מביט לאחור אל ביתו העזוב
הנפש קרועה ובלי קול מתחנן
בעיניים זולגות לאחור מתבונן
אני יודע התחינה בעיניו
כי עיני שלי דומעות על פניו
קשורים בשלשלת ברזל אל הכפר
מביטים לאחור, כמו אין המחר
כבר עשרות שנים עם מטען בתוכי
עם נפש קרועה של עצמי ואני
מקריח, שחוח, מצולק מן הזמן
כף ידי בכפו של ילד קטן
עומד בחזית, אין איש לפני
אחותי ואחי נולדו אחרי
הורי ובוראיי כבר שוכני עפר
שגם הם עד יומם, בוססו בעבר
שב שוב ושוב, אל ביתי העזוב
עם ההוא ועצמי, שעדיין עצוב
רוצה לומר לי ולילד, הנח
עולם נפלא לפניך מונח
אך גרוני חנוק והנפש נסערת
מחיפוש רב שנים למילה המשחררת
שכמותה גם אבי המת לא פתר
"ילד שלי, זה נגמר".
נכתב בסערת רגשות לאחר שחזור והעתקת יומן חייו של אבי שנגלה
לעיני 35 שנה לאחר פטירתו, מסע חוצה ארצות והסטוריה והדפסת ספר
לזכרו.
|
