עומד שם ומשקיף.
בשאננות שנותיו בוחן את סביבתו המשתנה.
איך עיר נוצרת, כיצד גיא נכבש.
נמלי אדם פוסעים להם שבילים,
כובשים בדעתם את קליפתו העליונה.

והוא גרניט.
עומד שם ולוטש עיניים,
ממעמקי האדמה יצא.
בוחן את סביבתו אולי עוד דקה או שתיים
יחזיר אותו בורא לתהום יצירתו.

נפרש מפרץ תחתית לו.
אוניות תרות משען אלי חוף
דורות של נוודים קדים לו.
הוא שם, סופג תרבות חולפת כחלק מהנוף.

הוא לא מעז לומר שראה כבר הכל.
הרי רק אתמול נחת עליו ציפור עייף מנדוד,
ועדת ילדים שבעי חופש הדהדה בצעדיה את סלעו.
לפני כהרף זמן תקעו בו שלט עם הסבר
עכשיו באי הדור הזה יוכלו להסתדר.

והוא גרניט.
עומד שם ולוטש עיניים,
ממעמקי האדמה יצא.
בוחן את סביבתו אולי עוד דקה או שתיים
יחזיר אותו בורא לתהום יצירתו.

ולקראת שקיעה מחכה הוא.
לאותם זוגות שנמלטים מהשיירות, מהאוניות מהמלונות.
שיעלו אליו ויסדקו את חוסנו המתמיד
בתנועות אהבתם הקצובות, במילותיהם הכנועות.

והגרניט ?
מתפורר הוא נוכח כוח עליון זה שלא מחוזק טיבו,
אלא מאהבה צרופה שבחרה לה משכן קדמון
להפגין את נצחיותה המדלגת.