אתה לי כמו יפו
וכשאתה עולה בראשי
אני מתמלאת געגועים
וגעגועיי כמו בנייניה היפים -
מטים ליפול, סדוקים ספוגי זלזול
אוצרים בתוכם אין ספור זיכרונות
יופי נוסטלגי מרגש עד דמעות.
אהבתי אליך כמו אל סמטאותיה,
כאילו צעדתי בהן מזה אלף שנה
ועם זאת חדשה לי כל פעם,
מסתורית ומפתיעה.

אתה לי כמוה,
בוערת ובלתי אפשרית,
הולמת ובוזזת תקוותם של תושביה,
עייפה ממאבקים,
מתוחה ונמה כשעינה פקוחה,
שואבת מטבורה את תמימותי בחזרה.
ואני כעיוורת לכישופה,
שבויה בקסמיה, לעולם פתיה,
נשמתי עדיין שם בין אחרוני עצי שיקמה.
את יפו עזבתי.
גם אותך.