שלושה ימים עברו מאז שעזבת. הריח שלך נשאר לידי על הכרית כאילו
גם הוא מחכה עוד שתחזור. כשתחושת הזמן שלי מתייאשת, אני יוצאת
החוצה מהמיטה, מסתובבת בבית ומנסה להתחמק מהמשפטים שלך שנזרקים
אליי מכל פינה. אתה כאן בכל מובן.

בסוף של כל סיבוב אני רואה אותך. קרני אור ראשונות, כמו אלה
שנחות על השיער שלך בבוקר, דוקרות לי את העיניים כשאני מתעורר
לעוד יום של מחשבות חסרות תכלית. שתי טיפות שנופלות על עלה
מזכירות כמה זה כואב לנשום בלעדייך.

בפנים ידעתי שזה היה צריך לקרות מתישהו. זו הייתה רק שאלה של
זמן. אבל עכשיו, כשבא הרגע, אני לא יכולה להפסיק את זה.

השניות הראשונות בכל דקה כל כך דומות לך שזה בלתי נסבל. אני
מושיט את היד שלי לאחור ומבקש לתפוס את שלך, אך האויר מקפיא את
האצבעות. אפילו לחום אין משמעות.

צלילים של פעם מקבלים משמעות אחרת. אני מרגישה איך כל תקתוק
שעון פותח עוד מגירה שאתה סגרת. הרגלים כושלות כשאני נזכרת איך
ברגע אחד הכל נשבר והעיניים שלך מביטות בי לא מצליחה להוציא
אותך מהראש כבר שעות.

הרצועות של התיק חורצות את הכתפיים ואני מנסה לחשוב על משהו
שהוא לא את. קטעים מהשיחה שלנו מציפים אותי ואני מדמיין איך
הכל נעלם כשאני מנשק אותך.

אני שומעת איך הנדנדה חורקת בגן שמתחת לבית. זוכר איך טיילנו
שם ביחד וחיפשנו את האיש שיושב על הירח? הבטחת שתישאר לפחות עד
שנמצא אותו. ועכשיו אין אותך וגם האיש של הירח כבר לא מפזר
אבקת כוכבים.

כוכב ראשון מופיע בדיוק בכיוון שאת הכי אוהבת. אני עוצר ליד
אבן עם צורה קצת מוזרה, פותח את התיק ומגלה את המכתב.

הלילה מביא איתו רגעים שכבר מזמן שכחתי. הכל נהיה כבד יותר,
ונראה שהחיוך שלך הוא הדבר היחיד שגורם לזמן לעבור. אתה חושב
שהשמש הייתה שוקעת אם היינו מגלים לה שאתה לא פה?

אני פותח את הדפים כשבראש את מקפלת כל קצה של ביטחון. הנשימה
כבר לא מובנת מאליה. סיבוב לאחור מגלה לי את מה שכבר ידעתי.
הכל פתאום נהיה בהיר.

צעדים במדרגות גורמים לי לחשוב שאולי מאוחר מדי. דפיקות נשמעות
כאילו הן בדלת שתורך לפתוח ואני מכסה את הראש בכרית שלך.
להתנתק. אתה מתיישב לידי. הדמעות שלי זולגות לתוך הידיים שלך
ואני לא מבינה איך אתה מנשק אותי והכל נעלם.