היא הייתה כמו השיר ההוא "לא דומה לאף אחת אחרת". בדיוק ככה.
היו לה פני ילדה ופה קטן שידע בעת הצורך להמתח לחיוך ענק
וכובש. היה לה את הניצוץ הממזרי הזה בעיניה, כזה שיכול היה
להעביר כל גבר על דעתו תוך שניה. למעשה, כל כולה הייתה שיר הלל
לאקסצנטריות ופסיכוזה וכל דבר שהיה גורם למישהו אחר להפלט
מהחברה ואילו אותה הוא דווקא הידק והפך למושא תאוותו של כל גבר
שעינו נפלה עליה.

למעשה, אף אחד לא ידע אותה באמת. את נפשה. מה היא רצתה ומה
המשיך להניע אותה במציאות שהייתה סודקת כל נפש אחרת. איכשהו,
אף אחד לא יכול היה לצייר את אישיותה באמת היות והיא תמיד שמרה
עליה בקו צלול, שיטחי וידידותי למשתמש. היא הרי לא תלך ותספר
למה היא תמיד תיסוג שניה לפני שהמחזר התורן ישלח את ידו. לעולם
לא תתן שמישהו יראה בעיניה דמעה או תסכול. את ההלקאה העצמית
היא תעשה לבד. בחדרי חדרים, היכן שאף אחד לא ישמע את זעקתה.

דווקא בשלב שבו כולן בגילה כבר היו מנוסות בכל הקשור לגברים
ומיטה, היא עדיין הייתה מוטלת בספק. תמיד נראתה בתולית וטהורה
ולחלוטין בלתי נגועה. גם אם כבר היו כאלה שידעו את גופה, זה לא
ניכר עליה. מבחינתו של כל גבר, להכניס אותה למיטה יהיה הישג לא
פחות מבוטל מביתוק בתולה. איכשהו נוצר דיסוננס בין פני הילדה
האלה לבין גוף האישה שנשא אותה. ואולם יד אומנת תדע לאן לכוון
ליטופה כי אם רק תגע בנקודה הנכונה פתאום העיניים יעצמו לאט,
החזה הנערי יתחיל לעלות ולרדת בקצב עולה ומהפה המלאכי יתחילו
לבקוע גניחות ואנחות ושלל קולות שבבת אחת יקרעו את מעטה הילדה
הטובה למען אמת בזויה יותר.


וכך היא הייתה גם במסיבה ההיא. הוא הביט בה מהעבר השני של
החדר. יותר נכון, שבריריי חזותה שנראו מבעד לסדקים שהיו בין
הגברים שהקיפו אותה וידו התהדקה סביב הכוס שבידו. לא שוב! בצעד
בוטח הוא חצה את החדר. היו לו לא מעט שורות ומשפטים מחוכמים
שהוא הכין מבעוד מועד, אחרי ששמע שהיא תהיה במסיבה, אבל כולם
התמסמסו וכל שנותר בראשו היה מחשבה מזוקקת אחת: "אני רוצה
אותה".

אז מזל שהיא לא סנובית והסטנדרטים נמוכים, כפי שהוא גילה
להפתעתו, אז גם הבדיחות הדלוחות והניסיון הפתטי להיות שרמנטי
הספיקו. הוא ראה אותה לאט הופכת ממנומסת לשם נימוס למעוניינת
ומרותקת לחלוטין מסיפוריו. בשעת הכושר, אותו רגע שחלף בראשו
אינספור פעמים, ידו נשלחה אל ראשה והחלה תווה שבילים בשיערה.
כל שנותר עכשיו הוא להמתין שכוס היין שהיא שתתה קודם תשפיע
והיא תהפוך לרגועה וקלה להשפעה. הוא החל מנשק קלות את צווארה
וראה אותה לאט נכנעת ומתמסרת לתחושה. משם כל שנותר הוא לגרור
אותה לאט אך בתקיפות לחדר השינה שהוא קלט בקצה המסדרון.

הוא הפיל אותה על המיטה ועט ישר עליה. לשונו חקרה את צווארה
ובו הגרון שעוד ניסה לפלוט זעקות מחאה. ואולם דעתה הייתה
מעורפלת ותגובות גופה מעוכבות עכב האלכוהול שזרם בדמה ודיכא כל
סיכוי ליציאה מהוגנת מהמצב. לבסוף נכנעה ונתנה לו להפשיט אותה
בלי התנגדות.

היא החלה להתפתל, ספק באי נוחות, ספק בהנאה, אפילו היא לא
ידעה. היא הביטה בו מתנשם מעליה, עיניו בורקות בחשיכה, והוא
באופוריה חופר בשיערה, למעשה מכאיב לה לא מעט, וידעה שכעת כל
שנותר הוא הספירה לאחור, אז לפחות שתנסה להנות קצת בדרך. היא
החלה להתנשם בכבדות וקולה חוקר את כל סקלת הצלילים שהיו
באמתחתה. כל גניחה סוחטת ממנה עוד טיפת כוח ואותו מטריפה
לחלוטין. לאחר שהוריד את חולצתו בתנועה חדה ונצמד אליה היא חשה
את ליבו דוהר. כמעט פורץ מחזו ועף ישר עליה. היא הרחיבה את
אחיזתה בו ולפתה את שכמותיו. ציפורניה מתחפרות בבשר. הכאב
הטריף אותו ודמו רתח. הוא שלח יד בוטחת, הפריד את רגליה והחל
ממשש, לראות אם כבר רטובה הייתה. למעשה לו היה לו אכפת, זה רק
לשם הפרוטוקול. בשלב זה כל שרצה היה לפרוק את יצרו לראות אותה
מתפרקת כליל.

בתנועת אגן גסה חדר לתוכה והיא חשה כאב מפלח אותה. דמעות כאב
החלו לזלוג וכל דעתה הייתה כעת מוסחת לניסיון להדחיק אותן. הוא
נצמד אליה, לוהט וספוג זיעה, והיא נשכה את כתפו כדי להחניק את
אנקת הכאב שבפיה. הוא בתגובה התרומם ובהה בה בחיוך ממזרי. הוא
תפס את כתפיה והפך אותה בתנועה חדה והחל עושה את מלאכתו
באיטנסיביות. היא הייתה כבר מותשת. היא הקשיבה לנשימותיו
האחרונות והספיגה את דמעותיה בכרית שהייתה נעוצה תחת גרונה
והקשתה עליה לנשום, אבל הסוף קרוב.

הוא גמר בקול בס ואז נותר כשהיה, בלי לצאת. ידו מלטפת את גבה.
היא נעה באי נוחות והיא זז כדי לתת לה להתהפך ולהתמקם לצידו.
הוא הביט בה, עדיין מנסה להסדיר את נשימתו ועם הטיפה הראשונה
שצנחה ממצחו על חזה היא חייכה והוא צנח לצידה.

את שאר הלילה היא העבירה בשינה טרופה. מדי פעם הייתה מרגישה את
ידו עליה, מגששת על חזה או בערוותה, ונשימתה הייתה נעתקת.
הייתה ממשיכה לשכב בחוסר תנועה כדי שיחשוב שהיא ישנה וכך עד
הבוקר.

כשפקחה את עיניה בבוקר ראתה אותו שעון על מרפקיו לידה, מביט
איך קרני השמש משתעשעות בשיערה. היא ניסתה למקד את דעתה מתוך
הערפל שעדיין אפף את מוחה אך ללא הועיל. "רוצה קפה?" הוא שאל
והיא הנהנה.

בזמן שחיפש את מבוקשו במטבח לא מוכר, ניסה לחשוב על הצעד הבא.
תהה אם אכן תשאר ומה יגיד לה כשיחזור לחדר משפט שלא יהיה
בנאלי, אבל עוד לפני שהמים רתחו הוא יכול היה לשמוע את טפיפות
הרגליים וטריקת הדלת החפוזה. זה נגמר. הוא פלט אנחת השלמה
וסיים להכין את הקפה. מבעד לחלון המרפסת יכול היה לראות אותה
מועדת על מעבר החציה לאחר שאחת מרצועות סנדליה נקרעה. אי אפשר
היה לראות, אבל הוא היה בטוח שהיא לא יצאה מזה בשלום וקרוב
לוודאי שמחר שלמות רגליה תופר על ידי גזה בחבישה גסה.

הוא חזר לחדר השינה והביט במיטה המבולגנת. קימורי גופה עדיין
ניכרו במזרן ועגיל נשכח היה זרוק על השידה ליד. הוא העביר את
ידו על השקעים, שואף לריאותיו את שאריות ריחה וצמרמורות חלפה
לאורך גבו. כמה חיכה לרגע הזה. מאז הפעם הראשונה שראה אותה
טובעת בים ניירות שעפו ברוח, מנסה לשווא לאגד את כולם ולבסוף
צונחת על הדשא ביאוש. כמה פעמים ניסה לדבר איתה באירועים
חברתיים אבל גברים שרמנטיים ממנו, בולטים ממנו, אנשים עם
מרפקים, חטפו אותה מתחתיו והוא נותר שם עם כוס רועדת בידו,
המשפט הכובש תלוי על קצה לשונו. 3 שנים. 3 שנים של המתנה
סבלנית סוף סוף השתלמו. נכון שהוא זכה רק בגופה. נפשה עדיין לא
הייתה בכפו, אבל זה בסדר. הוא חיכה 3 שנים אז הוא יחכה עוד
קצת. בסוף היא תתעשת ותבין שאף אחד לא יאהב אותה כמוהו. בסוף
גם ליבה ידהר למענו. בסוף היא תחזור. בטוח. היא תחזור...