אתה עומד, בוהה בחלל הפאב.
מוזיקה רועשת דופקת לך באוזן.
אתה משחק אותה חושב על משהו,
משחק אותה ממש עסוק במשהו,
כאילו לא בודק
אם הם נוגעים.
כדי להשתחרר מהאש המהפנטת הזאת,
אתה מנסה למצוא איזה קו מחשבה כלשהו. אתה משתדל
להחזיק רעיון.
להיאחז.
אתה שיכור
ויש בחורה לידך
שאתה רוצה שתביט.
אתה מתאמץ, בכל הכוח, לא להגניב לשם מבטים.
אתה הוגה במשחק המטומטם הזה
של העמדת פנים, כאילו היא לא מעניינת אותך.
כאילו בכלל לא שמת לב, שהיא פה.
רבאק, מה כל כך מושך במי שלא נמשך אלייך, ולמה
אנחנו כל כך עסוקים בלשמור על הקלפים קרוב לחזה.
המחשבה הזאת מעלה לך חיוך על הפנים -
לא כולם, שומרים את הקלפים כל כך קרוב לחזה, נכון?
הקצב של השיר מתחיל לחלחל בך
ואתה צריך לשבת כדי להתרכז. מסביבך
צבעים קטנים וחמקמקים, מסעירים מים שחורים וקלי משקל.
מעליהם, שמיים גדולים
עמוסים בבחורות יפות והזדמנויות אבודות
מחייכים בלעג.
אתה יושב, בוהה בחלל הפאב.
שיחה ערה, שרק אתה שומע, מחזיקה במבטך.
אתה אחוז בידי רעיון.
רעיון על רגעים.
רגעים יפים
רגעים
מגוחכים. למשל רגעים שאתה מעמיד פנים.
למשל רגעים
ששיר נכנס לך לווריד.
אתה ממהר לכתוב את זה על חתיכת דף חשבון. השיר
פועם בך עכשיו כמו בוכנה במנוע מרוץ,
ואתה מפחד לפספס אותו.
סוס אינדיאני ענק חוצה את הבר
ואתה מנסה לדהור עליו כמה שיותר רחוק
כמה שיותר רחוק
כמה שיותר רחוק
כשפתאום

השיר נגמר.
וכשהוא נגמר,
גם אתה
שומע שקט.

לאחר רגע, אתה חוזר לשמוע את האנשים סביבך.
יש שיר חדש ברמקולים. השיחה
לא מעניינת אותך.
הקצב חורק לך, והרעיון
שאחז בך עד לפני שנייה
הולך ונשמט לך בין האצבעות.
אתה נזכר לבדוק אם היא מגניבה מבטים.
היא לא.
ואתה
מתגעגע לשקט.