אני מתנשף, גונח לך באוזן, הזיעה על הגב שלי גורמת לשריטות
לשרוף, את נושכת לי את הצואר, טיפות קטנות של דם נוטפות על
המיטה, אני מעליך, הציפורנים שלך כבר חודרות לי לבשר, אני לוחש
ואת צועקת, לבסוף אני נשמט, לא יכול לזוז, את מנשקת לי את הכתף
ברכות ומחבקת אותי, אני נופל הצידה ושנינו מדליקים סיגריה.
אני מתעורר, כבר בוקר, אני מסתכל עליך, מלאך קטן וערום צמוד
אלי, אני מלטף את שיערך, מזיז אותו מפנייך, את פותחת קצת את
העיניים, מסתכלת עלי ומחייכת, מחבקת אותי חזק. אשליה של אהבה,
תשוקה עזה, תאבון בשרים, על עורך החלק צלקות של שריטות, וכמה
חדשות, טריות, בחלקן דם קרוש ואת אוהבת אותי ואני משחק כאילו
אני לא יודע.
את! את עם העיניי עגל האלה, המזוגגות, המטופשות ומלאות חוכמה
מסויימת, אני מסתכל על תמונה שלך שאני צילמתי, ויודע,
שכשצילמתי את זה, את הסתכלת לי עמוק עמוק בעיניים, אולי אפילו
אהבת אותי, אני רק נזכר בך ואני מרגיש דחף עז לשבור משהו. את
והתירוץ העלוב הזה שבגללו את משום מה לא רוצה יותר לדבר איתי,
לדבר, כולה לדבר, לשמוע את הקול שלך, את הצחוק האינפנטילי
והמפגר הזה.
זאת לא אהבה, אני בטוח, אבל משהו בך משגע אותי, משהו שאני חייב
להגן עליו, לשמור אותו קרוב אלי, להכניס אותו לתוך קופסא ולשים
אותה מתחת לכרית.
כוס אמק אני יושב ומנסה לכתוב, אלוהים יודע למה, לכתוב לך משהו
שיהיה שלך, לא אכפת לי אם תקראי את זה או לא...
את לא מבינה מה עשית לי, את, כולכן, כל אחת והשריטה שלה, הצלקת
הקטנה הזאת שנשארת, הדימום המתוק והשריפה במקלחת, פאק כמה שאני
צריך אותך עכשיו, ולא אני לא אשקר, לא בשביל שתקשיבי לי, שתדעי
מה עובר עלי, אני רוצה את הריח שלך עלי, אני רוצה להרגיש אותך
שוב מתפתלת, להקשיב לנשימות שלך בעורפי, את הציפורנים שלך
ננעצות לי בגב כשאת גומרת, ואני איתך, ללטף את גבך המזיע,
להסתכל לך בעיניים, לנשק אותך כמו מטורף, כמו לביאה על איילה
צעירה, כמו עלוקה לבשר טרי, כמו זבוב לריקבון, לאן את מנסה
לרוץ? למה את בורחת? מעצמך? ממני? אין לך ממה לפחד אצלי, אני
אגן עליך מכל דבר חוץ מעצמי.
הפרח שלך נבל לגמרי, נרקב ומת, הוא עדיין באותה קופסא קטנה,
אביון ודל. עוד שקיעה טובעת, עוד תחתית של בקבוק, סיגריה נחבאת
ואחת חדשה נדלקת, התמכרות מטומטמת של שיכרון ואופוריה.
אני מתגעגע לתקופות בחיי, אני לא אשקר, אני מתגעגע למתי שלא
היית צריך להגדיר את עצמך בתור משהו, למתי שסתם היית יכול לקום
ולעשות מה שאתה רוצה, בלי שום אחריות, בלי שאנשים יצפו ממך
למשהו קצת יותר בוגר, עכשיו מה? אני ניצב לפני התקופה הכי
משמעותית והכי קשה בחיי, או לפחות הפעם הראשונה שבאמת תהייה
עלי אחריות, ולא סתם אחריות, אחריות על חיים של בני אדם, של
לוחמים, אני לא יודע אם אני אהיה מפקד טוב, אני מקווה שכן, אני
מקווה שכשהחיילים שלי יסתכלו אחורה, יזכרו אותי לטובה, טוב,
אולי לא לטובה אבל שילמדו ממני ואני אצליח להשאיר אצלם חותם
טוב. |