אחי,
לא חשבתי, שיבוא יום והמילה הזו תסב לי כאב.
כבר הרבה זמן, שהמילים חונקות אותי. כשהגעגוע מתפשט ואין לי
דרך להשתיק אותו, כשאני בוכה בגללך, עליך.
פעם, עוד לפני שהכל נשבר לגמרי, באתי לילה אחד כשישנת
והתבוננתי בך.
הבית, שכבר כמעט ולא היה בית עבורנו, היה שקט. ואני רק הסתכלתי
בך. כל כך רוצה ללטף את הפנים, שפעם הסבו לי גאווה. מבין
ארבעתכם, ארבעת המוסקטרים שלי, היית הכי קרוב אלי והבגידה שלך
הייתה הנוראה מכולם.
אם אני מעלה אותך עכשיו בדמיוני, אני יכולה לראות את הבחור
הגבוה, השחום בעל העיניים החומות, האף החטוב והחיוך היפה. ילד
יפה ולב טוב, שמעולם לא הזיק.
ישנת על הבטן, התנוחה האהובה על שנינו. מטר שמונים וחמש
ובעיניי היית עוד, רק אחי הקטן.
אחי הקטן, שבמו ידיו התקין מדפים חומים לאורך כל הקיר בחדר
שלו, מלאים בשמים ותמונות של חברים, משפחה והיה גאה. שתלה על
הקירות חרבות עתיקות, שתמיד זעזעו את אימא. בלאגן שרר בחדר
הקטן, בגדים זרוקים על הרצפה, אי סדר בספריה שלך, הכל שיקף
באיזו תקופה אתה, אנחנו.
הפנים שלך לא היו רגועות. מכווצות קצת כמו בשבועות האחרונים.
כאילו אתה מנסה להיות אמיץ גם מתוך שינה. ומי ביקש ממך או
ממני, שנהיה אמיצים?
רציתי לגעת בך, כי מאז שחזרתי מחו"ל אפילו לא חיבקת אותי
והתגעגעתי לחיבוק אח שלך.
אני עדיין מתגעגעת וזה כאב, שאי אפשר לתאר במילים.
פתאום, כשהעיניים שאהבתי הפכו לרעות, כמעט אכזריות והחיוך
ללועג שכחת או מחקת הכל.
כבר ארבע שנים והן כל כך ארוכות אחי.
שאלתי את עצמי אינספור במהלכן, אתה גם מתגעגע?
כשאתה לבד בלילה ולא חייב להוכיח לאבא או למשפחה שלו באיזה צד
אתה. אתה מתגעגע? אתה נזכר איך היינו, חמישתנו אחים? אוהבים?
טיפשות.
לאבד אהבה כזו בגלל שאבא ואימא מתגרשים. אבל אתה, מכולם לא
חשבתי שדווקא אתה תהיה זה שבגללו אבכה.
בחרת צד, כעסת, לא זה מה שהכאיב לי.
מה שהיה ולא היה חייב להיעשות או להיאמר, דברים שלולא הם, אולי
היינו היום בקשר כמו פעם.
שרפת הכל: גשר, מדרגה, כניסה מה שתרצה. לא השארת אף פתח ושכחת,
או לא ידעת, תמיד צריך להשאיר שביל לחזור בו.
כואב לי, שהצליחו להשכיח ממך 20 שנים של אחוות אחים. של בית,
של משפחה. שמחקו אצלך את הערך החשוב ביותר אצל כל אדם ואפילו
לא מחית. כואב לי, שהיום כשהרוב מאחורי כולנו, נותרת לבד, כי
המשפחה של אבא, שאז ליבתה והעצימה היום נמוגה. כמוהו. כל אחד
בפינה שלו ואתה לבד.
הוא מעולם לא היה שם ואתה ידעת, גם אז כשהפנית גב לי ולאימא,
ידעת. ועכשיו, כבר אין דרך חזרה.
הייתי רוצה לפעמים, כשאתה עובר ברחוב לידי, מביט דרכי, רק מבט
אחד של זיכרון, כי אני לאט לאט שוכחת. כמה אהבנו, כמה דאגנו
אחד לשני. וזה כבר איננו.
יצאתי מהחדר, פחדתי שהבכי שלי יעיר אותך, ולא ידעתי מתי יזדמן
לי להביט בך שוב ככה בשקט.
כמה שבועות אחר כך כבר הכל התדרדר, עד כדי כך שהפכנו לאויבים
ממש. שנינו נלחמנו במלחמה לא שלנו והפסדנו. אחד את השני, את
החירות לאהוב ואולי בעיקר את עצמנו.
אני מתגעגעת אליך, לאדם שהיית. מפחדת, שכבר לעולם לא תהיה שם
יותר כאח אלא כזיכרון רחוק, שאדבר עליו ממרומי השנים עם המשפחה
שאבנה.  
מפחדת מכל יום הולדת שמגיע, כשהלב נצבט שמישהו אחר חוגג לך,
איתך. והכי אני מפחדת זה מהיום בו תביט במראה ותבין, שהלכת
רחוק מדי וכבר מאוחר עבור כולנו.
מדי פעם אני שומעת עליך מהקטנים, שמחה שהם בקשר איתך ואני רוצה
לבקש את הטלפון ולהגיד לך: 'היי, מה נשמע?' כל כך פשוט, אנחנו
אחים.
ולא יכולה, כי הרבה היה בינינו ואפילו הספר, שאני כל כך רוצה
לכתוב ולו רק כדי לשחרר ממני את הצורך לזכור את הכל לבד, לא
יוכל להכיל את מה שהיה.
ואולי עוד יהיה.
הלוואי ותהיה שלם עם עצמך לעולם ולא תדע שבר מהו.
הלוואי ולעולם לא תדע, כמה הרס גרמת ולאיזה בורות שחורים הובלת
אותי או לכמה כוחות נפש נזקקתי כדי לחזור לחיים, שלעולם לא
יהיו שלמים יותר.
אוהבת,
אחותך הגדולה.