22/11/09
2:11 AM
(אנחנו חונים ב'222')



דיזינגוף סנטר. הקרנה של לבנון, הסרט הישראלי שגורף הצלחה
אירופית בתקופה בה נדמה שכל סרט שמאלני צובר הדים לטובת מבצע
'עופרת יצוקה'. אני ושחף הולכים. אחרי שהחלטנו שמוטב לנו
שנתרחק עדיין מבתים.

זה דייט שלישי, שנינו יודעים שזה סרט כבד, אבל זה לא מפריע לנו
לנסוע את המדרגות הנעות של הסנטר מחובקים ומאוהבים - לכאורה,
כזוג בשיא אביב(ו).

כשהסרט מתחיל אני מבין שזה ב-'84, שזו שנה אחת אחרי שאני נולד.
וכשהמצלמה בתוך הטנק הראש שלי מסתחרר: אני יכול לראות את אבא
שלי בתוך הטנק.



דרך העיניים של התינוק שמקבל את אבא רק פעם בכמה שבועות, חייל
מותש ונזקק לחיבוק, שיודע רק להרים את בנו ולחככו על לחייו
המחוספסות, כאילו רצה לחסנו כנגד הדברים שמהם הוא חוזר אליו.



ואולי אני רואה את זה דרך העיניים שלו.

האבא הטרי שבדיוק איבד דירה שעבד בשבילה הרבה כתוצאה מחוסר מזל
כשאין בדיוק את מי להאשים, והוא מנסה לבנות את התא המשפחתי
שכולם מכוונים אותו מינקות אליו כיעד סופי ויחיד, ואז פורצת
המלחמה בלבנון.

             אני יכול לראות אותו בתוך הטנק: רואה בעיניים
הרגישות שלו את המוות בחיילים ואת המוות של האויבים שעדיין
נראים כבני-אדם ואת המוות של החפים מכל פשע - הנשים והילדים
והבחורים הצעירים.

ואני בוכה כי אני יודע שלא היה יכול בשום אופן להכיל בתוכו
מראות כאלה, זה היה חייב למוטט אותו.



ואבא שלי שלא ידע אף פעם איך להביע רגשות במילים, ואולי זו
הייתה דרכו להגן עלינו, בני משפחתו, מהזוועות שבחוץ.




אני מחזיק את היד של שחף, אני עושה את זה כדי לגונן עליה.

אבל אני זה שזקוק לחיבוק.

ככל שהסרט מתקדם אני מצליח להכיל פחות ופחות ממנו והאחיזה שלי
ביד הרכה הופכת לאחיזה נואשת בנופך של מציאות.

המוסיקה העצובה על התמונה של חמניות הענק היא כמו המצאה בתוך
הראש לי, משהו שאי אפשר לשאת אותו.

             אני מחקה את ההתנהגות הצוחקת, הסרקסטית והאדישה,
שיכלה להיות לאבא מול תמונות כאלה, כאילו בצחוק שלי יש בכדי
לשבור את הזוועה.

ואולי כי זו הדרך היחידה שנראית לי סבירה בשביל להכיל את זה.

אבל אין לי מקום לזה.



כשאנחנו יורדים במדרגות הנעות בסנטר הסגור זה מכבר, אנחנו
עדיין מחובקים בגוף, אבל לי יש בור עמוק עמוק בתוך הבטן.

רק כשאנחנו מדברים אני מבין שהיה זה 'ואלס עם באשיר' שהעיר
אצלי את המודעות הפוליטית, או את המודעות של היסטוריית המלחמות
ממרבצה העזוב. ושזה היה המפתח למורשת של אבי.



כשאני נפרד משחף אני צריך מישהי שתחבק אותי כל הלילה, מישהי
שתקשיב לסיפור שלי שהוא כל הסיפורים כולם, שתמחה את הדמעות
מהעיניים.

אבל גם עם כל הסימנים המוקדמים, אין לי שחף ויש לי רק קיר בצור
של עצמי לפרוץ דרך.



אני נושם הרבה ומניח לזה, לכאב להיכאב,

ללבנון להיות פצע עמוק של צלקת שתמיד הייתה שם,

ולא שמתי אליו לב עד עכשיו.