לא מהחבורה הזו, הלך לי חבר בגיל 24, סרטן בשלוחות הכבד
הבחור הכי מקסים שהכרתי, בנות אהבו אותו, אנשים אהבו אותו,
החיים לא רצו אותו.
היינו צעירים, מטורפים בעיני עצמנו.
ארבעה ששירתו באותו בסיס.
יוסי שלום ירדנה ואני.
מהר מאד הפיץ אותנו הזמן לכל עבר.
אבל היה דבק שאיחד אותנו והשאיר אותנו יחד.
מסביבנו באו והלכו אנשים, ואנחנו נשארנו צעירים פרועים אבל לא
אלימים. זכורה לי תחרות ריצה בשכונת בית ישראל החרדית
יחפים ובתחתונים.
זכורים ימי שבת שאי אפשר להבין מה היה כל כך יפה בהם , חוץ מזה
שהם היו כל כך נפלאים.
כמעט תמיד הפסדתי בסטריפ פוקר את הגרב האחרונה והקור הירושלמי
לא עשה לי הנחות ובטח לא העניק לי בונוסים .
עם השנים התרופף הדבק, יוסי הפך לדתי בהשפעת אשתו.
ולפיכך רחק פי שתיים, גם ירושלמי גם דתי, נהיה יותר מדי.
הפגישות נשארו תכופות רק עם שלום.
הראשונה להנזק משיני החיים היתה ירדנה.
החלטה שלה ללדת כאם חד הורית הוכחה כהתגרות אמיתית בגורל.
זריקת הרדמה בלידה לעמוד השדרה (אפידורל) הפכה אותה למשותקת.
אחריה שלום שיום אחד קיטר על כאבי רגלים ומצא עצמו עם טרשת
נפוצה. פתאום לפני שבועים, ירדנה מספרת לי שיוסי הלך... אחרי
חצי שנה קשה של סרטן במוח.
אז נשארתי אני היחיד מן החבורה, שיכול, אמנם בעזרת כדורי לחץ
דם גבוה ובלוטת תריס, לנוע עצמאית בדרכי העולם.
מחר בבוקר יש גילוי מצבה של יוסי בירושלים.
ואני פתאום מאד שקט...
