כל אחד יודע כי  בבית חולים צריכים להקפיד על רחצת ידיים
וניקיון אחרי כל מגע עם מטופל את זה אני יכולה להבין. בית
חולים מטבע אופיו שורץ חיידקים, וירוסים ושאר מרעין בישין
ועדיף להתגונן מאשר לבכות אחר כך על חיידק שדלף.  אבל כאן בבית
החולים בו אני מבקרת ומתמוגגת המצב קיצוני  יותר מכל מקום בו
ביקרתי אי פעם בחיי: ישראל, אירופה, אוסטרליה. כאן,  בכל פינה
ברחבי בית החולים  מפוזרות בעמדות מטליות  לחות ומגבות נייר
כל עשרה מטרים וקוראים לקהל לבוא לקנח את האף ולנגב ידיים.
מסבירים לו בתמונות גם כיצד. במחלקות הילדים סלסילות מלאות  
בקבוקי חיטוי בהשפרצה,  לקחת הביתה ומעודדים את כולם: אחיות
אחים מטפלים ואורחים להתנגב ולהתנקות. זה מבורך ונהדר ואין לי
בעיה עם זה.

אני עדיין מתפעלת מהעובדה שכל כניסה למחלקת  ילדים מלווה בטקס
מרענן של  רחצת ידיים וניגוב  והתזת נוזל אנטיספטי ואחר כך בכל
פעם שנכנסים לחדר מטופל  עושים את כל הטקס: השפרצה, ניגוב
מטלית לחה ולפעמים עוד השפרצה. זה בסדר ומבורך מבחינתי, גם
כאשר מקפידים הקפדה יתרה אצל   חולה בסיכון גבוה. נכנסים לתוך
מבואה  ורק אחר כך נכנסים לחדר  כלומר לא נופלים ישר על
המטופל, יש לחץ אוויר בחדר ומעל לחדר מנורה שדולקת שאומרת האם
הלחץ תקין,   ויש חלוק ומסכות וכפפות וכמובן לפני לבישת הכפפות
השפרצה ואחרי שמורידים הכל, שוב השפרצה וניגוב במטלית לחה
ולפעמים גם רחצה עם מים וסבון.

עד כאן הכל יפה ונדמה לי שהם הורידו באופן דרסטי את כמות
הזיהומים הצולבים. הם עדיין מתלוננים אבל לא ראיתי סטטיסטיקה
כך שאני  באמת לא יודעת.

ומה קורה כשאחות עורכת  ביקור בית?
במכונית לפי ביתו של המטופל  השפרצה או ניגוב במטלית לחה, בבית
שוב מטלית לחה ואחרי שבדקה את הילד עם סטטוסקופ ושקלה אותו,
הכל עובר ניגוב במטלית לחה, כל פריט שהיה בביתו של המטופל
מנוגב ממורק עד זנב לפני שנכנס בחזרה לתיק  וגם את התיק מנגבים
ואחר  ניגוב ידיים במטלית לחה וברכב השפרצה.

יופי, הגנו על עצמנו ועל המטופל  הנוכחי והבא למרות שאף לא אחד
מהילדים סבל מזיהום כל שהוא או ירידה בתנגודת הגוף, הכל ליתר
בטחון ואולי חלק מפרוטוקול שלא ראיתי? או הרגל שחדר לדם במקום
הוירוס.

אתם יודעים מה, אולי הגזמתי בספירת הניגובים וההשפרצות אבל יש
לזכור מספר העובדים לחולה  כאן נראה כמעט אין סופי. על כל חולה
לרוב יש אחות  אחת, במקרה גרוע על כל שני חולים אחות.  כל
החולים בחדרים בודדים וקשה לי לספור את כמות המטפלים לסוגיהם
פר חולה. בלתי אפשרי גם לאמוד את התקציבים - גדולים לעין ארוך
מאשר אצלנו. בהשוואה נראה כי אנו עדיין חיים במערב הפרוע הם
בניו יורק במלון עשרה כוכבים.

אבל, היום חזיתי בהחלפת משמרת של שתי נהגות  אוטובוס, וכאן רוב
הנהגים הם נהגות עבות בשר וכהות עור. הנהגת שסיימה משמרת אספה
את הציוד שלה, את כיסוי המגן שהיה מונח  על הכסא שלה קיפלה
ואספה אותו לתוך שקית אותה לקחה עימה. והנהגת  החדשה, שימו לב,
עברה על לוח המכוונים, על ההגה ועל המושב במטלית לחה נגבה
וחזרה ונגבה בשלוש מטליות לחות, השפריצה על ידיה נוזל חיטוי,
וריפדה את המושב שלה בניר עבה שהיה לה מוכן מראש. במהלך כל
הטקס ישב כל הקהל העצום שהמתין לשוב הביתה, בשקט מופתי ולא פצה
פה.  רק אחרי שגמרה את הטקס,  יצבה את הכיסא למידתה והתניעה.

למדו החבריה האלה. מעניין אם כמות המחלות המדבקות פחתה או שזו
פרנויה  מדבקת המושפעת מפרסומים בטלוויזיה? הרי בסופו של דבר
הכל זה כסף והרבה כסף על מכשירי השפרצה, על מטליות ניגוב שכל
אחד נושא בתיקו ומנגב ממסד על טפחות כל שנקרה בדרכו.
קצת מזכירים לי את סין עם מסכות הפנים בחורף אבל לכאן עדין לא
הגענו אולי כי עדיין אין חורף.


נ.ב. גם בכניסה למעלית במלון מאפן בניו יורק ראיתי מתקן השפרצה
אבל בלי כתוביות  - תרצו תשפריצו - שיהיה לכם לבריאות.