אחרי כל התלונות שלי והמזמורים על שאין מי שיזמין אותי לארוחת
חג וכמה שאני אומללה, אוכל לחם מיובש עם גבינה לבנה ומלח או
אלך לקונצרט נתקעתי עם שלוש הזמנות
האחת לבית חב"ד עם ארוחת ערב ותפילות שלוש שעות ועוד. (ראה
גלויה מספר 3)
השנייה ארוחת הצהריים משפחתית.
השישית בלילה ארוחת ערב, עוד יותר משפחתית.

כל הבוקר הסתובבתי לחפש אחר יין כשר אבל לא מצאתי. בדקתי בכל
החנויות המועטות המפוזרות במה שהחברה  היו קוראים "הרחוב
הראשי": 10 מסעדות, שלוש חנויות שמונצס ענתיקות וסמרטוטים
מאפריקה, תחנת מכבי אש, בית קולנוע, גלידיה ו מה שנקרא בארץ
סופר פארם אבל הוא לא סופר הוא פיצקלה ומוכרים  בו קצת
קוסמטיקה, טיטולים ותרופות  והרבה אבל הרבה בירה ויין. גם שם
לא היה יין כשר.

אז הלכתי על האופציה השנייה פרחים וסיימתי עם עציץ חמוד  בצבעי
העונה כתום על כתום  16 דולר, נו שיהיה.

אספו אותי בזמן, הפרפר הנאה שלי  שפגשתי בהר עדן, אישה מדהימה,
חכמה, יפה, ציונית, דתית ואוהבת ישראל. מה עוד אפשר לבקש?
כמובן, היא הזמינה אותי להיות אורחת חג.

נסענו די הרבה. הגענו לשכונה  נעימה ומטופחת. מזכירה את סביון
שלנו,  אבל בלי בניני מפלץ-מפלס המנקרים את העין,  על פחות שטח
ופחות נפח,  יותר מנומס ומסודר להפליא. כל הבתים אותו דבר, אבל
יפים, מצופי אבן מסותתת, כל המכוניות בחניות, נקיות מצוחצחת,
לא רואים דפיקת פגוש ולא גרגר אבק. אני לא מבינה אין אבק
בארה"ב?

הבית עצמו מאורגן. הטוב טעם שולט, כמעט הייתי אומרת ביד אומן
או דקוראטור אבל מהסוג טוב. בית גדול מרווח, מטבח סביר סלון
מטופח שטיח לבן. אוי לא מבינה מה יש להם לאמריקאים עם שטיחים
לבנים? לא מפחדים מכוס קפה שנשפך? מילד שבא עם הבוץ מבחוץ?
כנראה שלא.

המארחת אישה קטנה וחביבה רואים שהיא מבית טוב יוצא אירופה
במבטא אידישאי משהו. הכינה הכל כמו שצריך: תפוח בדבש, כבד
קצוץ, גפילטא פיש, עם חזרת,  מרק עם קנידלך. מה אומר לכם ארוחה
שאימא שלי הייתה מכינה. אפילו  אותם טעמים: לא מתוק מדי ולא
חריף מדי. סעודה לנשמה. ולקינוח איך לא, עוגת דבש.

מסביבה כל הבנים שיהיו בריאים וחתנים וכלות כולם בגיל העמידה
כולם מסודרים. אחד בדרך להתרגש  ולהתגרש, נו מילא קורה במשפחות
הכי טובות וכולם עורכי דין: בנים ובני בנים, בנות ואחות.

הסעודה נסבה על הביקור אחרון בישראל - היה נהדר, רק הטרידו
אותנו בשדה כשרצינו לצאת, לא תאמיני, במשך יותר משעה. שאלו כל
מיני שאלות דביליות אם הבן למד בישיבה מדוע אינו יודע עברית
ולמה אינו מגיע ארצה ועוד שאלות מהסוג הכי מבייש ואני מתכווצת
למשמע הסיפורים ואיני יכולה אפילו לגונן על הטמטום.

אחר כך עוברים לדיווח שוטף "הייתה חתונה נהדרת דתית מדי."
וכיוצא בכאלה משפטים מעניינים.
כשהגענו למתנחלים ובחירות נשתררה שתיקה ורק לאחר שהבעתי דעתי
בחופשיות, נרגעו פניהם. "גם אנחנו לא אוהבים אותם. עושים נזק
עצום למדינת ישראל אינכם יכולים להרגיע אותם שם?" ואחר כך
"ולמה הישראלים לא אוהבים את אובמה? הוא ידיד אמת ואותנו רומני
מפחיד, לא רק אותנו, הרבה יהודים שחוששים ממנו." כאן לא
התערבתי מילא אין לי זכות הצבעה ומה אומר? אז כאן באמת שתקתי,
אולי בפעם הראשונה במהלך השיחה אחר כך עברנו לטיולים  
ולנסיעות ברחבי ארה"ב ושוב השתנתה האווירה והתחלפה  המנגינה
"אני נוהג לניו יורק" אמר האחד "כי הטיסות נורא יקרות בחזרה
אאסוף את הבן שלי שנמצא כעת בניו יורק". "ואני," אומרת האחרת,
"נוסעת רק כשמזמינים אותי לתת הרצאות ואז כל ההוצאות עליהם".

הסתכלתי עליהם. המצב הכלכלי נגע גם כאן? ואולי זו דרך חיים
לבחון כל אגורה ולהקפיד לא לבזבז יותר מדי.  אין לי שום קנה
מידה להשוואה אבל משפטים כאלה שמעתי לא מזמן רק בארץ,   ואני
תמהה.

וארוחת הערב תשאלו? עליה כבר ויתרתי כמה אפשר לאכול בשר בקר?
ותפוחי אדמה וכל הדברים הטובים שמגישים לשולחן? אני חשה שאני
עומדת כבר להתפקע אבל רק מטוב

אין כמו אמריקה - אם המזל משחק