מה שאני הולכת לספר לכם ישמע לא אמיתי לא מציאותי כזה של הברון
מינכהאוזן  אבל כל מילה אמת, צבועה בעיניים שלי.
אז ככה נתחיל מאמצע כי החתולה  עייפה מדי.

אני יושבת לי אחר-צהריים שטוף שמש בבונדאי ז'נקשן, שלמי שלא
יודע זה מרכז קניות ענק בחוף הכי פופולארי  באוסטרליה,
סידני-חוף בונדאי. ולמה הוא פופולארי כי החוץ באמת יפה, יש לו
מסעדות קטנות ונעים להסתובב שם ובקיץ עושים תחרויות גלישה
והוא - איך לא -  גובל באחת הקהילות של  יהדות סידני לפחות
החלק העשיר שלה בתים קטנים משופעים בדשא ועץ אחד או שניים
בקיצור החיים הטובים, יש להם אפילו תחבורה ציבורית אבל רחוקים
מהעיר  כך שרוב השנה שקט להם למעט בתחרויות הריצה

מה אני עושה שם?
זה כבר התחלה של סיפור אחר אז נניח לו ונחזור לעניין. אז אני
ישובה בבית קפה על הגשר בקניון הכי מדליק נדמה לי שיש בסידני
וגומעת בשקיקה כוס קפה ובודקת דואר אחת הסיבות שאני שם כי
Wi-fi כלומר הקשר לעולם עובד חינם. אז עוד אני מחייכת לעצמי כי
קיבלתי בדיחה. מתרומם גבר נאה בגיל העמידה עם שיער שיבה
בצדדים, פנים עגולות עיניים טובות בדיוק בטעם שלי והוא מחייך
אלי. לא יודעת אם ראה את החיוך שלי קודם אבל הוא מחייך אז גם
אני ממשיכה לחייך ולא יודעת מי הזמין את מי יש על כך ויכוחים
הוא מתיישב מציג את עצמו ולפני שאנחנו יודעים, אנו בשיחה ארוכה
ואז מתברר שהוא מתנדב בבית האבות הגדול של סידני מקום שגם אני
רוצה לבקר בו. תגידו סקרנות תגידו מקצועיות. אבל למחרת בבוקר
הוא מחכה לי ליד מגוריי ואנחנו נוסעים לא לפני שמארחים שלי
שואלים ואת לא מפחדת? מזורז? הצחקתם אותי

וככה אנו מבלים שעות בטיולים, בפטפוטים אני מכירה את אשתו
(לדאבוני יש לו אישה מקסימה) את ילדיו, נכדיו בקיצור חגיגה.
לא עוברים ימים רבים אני חוזרת הביתה וז'ורז מודיע לי אני בא
לביקור בישראל נהדר  עכשיו אפשר להחזיר לו כגמולו אני הנהגת
והמדריך  התורן ואנו חורשים את מרכז הארץ עד זיכרון וקיסריה
וכמובן בית הקברות הישן - יש להם שם קרובים ונפרדים כידידים.

עד שאני מספרת לו שאני שוב נוסעת, הפעם לגדולה והיפה
שבעולמות. אבל כאן ממתינה לי הפתעה יש לו  שם בת דודה ולכי
לבקרה.
כמובן
איך אפשר לא.

אבל לא נגמר.

פני מועדות לתערוכת הפרפרים  במעלה הר גבוה הר עדן. צועדת,
מובסת מתעייפת אבל פרפרים אין. נגמרו לפני שבועיים. ואוטובוס?
אין. ממתינה חצי שעה וקצת יותר  ולפני  עובר זוג נחמד שלובי
זרוע שואלת מקבלת תשובה מיואשת מחייכת ואז אומרת האישה "את לא
במקרה מישראל?"
עכשיו מתרסקת האבן הכבדה שלוחצת על החזה  ואנחנו כבר ידידות
בנפש בבחינת חיפשתי פרפרים ומצאתי את המלוכה ואני כשאול מרחפת
הביתה כאילו הייתי אני פרפר  ועד שאני מגיעה  הזמנה במייל
לסעודת ערב  כמובן שהלכתי,  (הפעם לא היה מי שישאל את מפחדת)
חגגנו, שתינו, נפרדנו  תמסרו דש לישראל.

ערב ראש השנה מצייצים לי במייל  "את באה אלנו לצהרים?"
כמובן אני עונה בשמחה.
ואז בארוחת הצהרים מסתבר שהר עדן  מכיר את בת הדודה אפילו
ההורים מכירים והבן של למד עם הבת של והשמחה רבה.

גם  באמריקה העולם כל כך קטן? ואני חשבתי שרק בישראל.