[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני והחברים  של קהילת חב"ד חגגנו אתמול יפה מאוד בבית אבן
גדול ומרופד  כל טוב בשכונה היהודית בלו אש. אינני יודעת מי
נתן לקהילה את השם  הזו "האפר הכחלחל" (לי יש אסוציאציה לא
נעימה עם השם)  אבל זו שכונה גדולה והיהודים מתרכזים כאן
בשלוש שכבות: אורתודוקסים בצד קונסרבטיבים בצד רפורמיים.  אני
משערת שיש גם חילונים בעיר הזו אבל הם בטח לא הגיעו לבלו אש.
אני עדיין לא ברורה לי האבחנה בין שלוש הקבוצות מי אוהב ישראל
ומי נגד הציונות והאם זה כבר השתנה? אבל טוב, זה לפעם אחרת.

נזכרתי בבית האבות היהודי מרווח ועצוב מאוד, ושתי קבוצות
היהודים רפורמיים  זה  בצד אורתודוכסים  שוהים כאן  ויש להם
שני בתי כנסת אחד ליד השני וכל קהילה מתנהלת בהתאם לאמונתה
כלומר מופרדת מרעותה.  טקסים נפרדים  לחלוטין ולכל קהילה הרב
שלה, ושני ארונות קודש. נדמה לי שגם לא אוכלים  ביחד.  ומה על
כל ישראל חברים? נו טוב מי אני שאשפוט? בארץ אנו לא מסתדרים גם
עם הדומים והשווים לנו. אבל בבית אבות בסוף הדרך כשמחצית
מהתושבים כבר לא זוכרים איך קוראים להם גם שם צריך שניים מכל
מין, כמו בתיבה?

נחזור לבית חב"ד התרכזו והגיעו לכאן  למעלה מ 100  איש רובם
אמריקאים מקומיים וגם אירופאים לשעבר כלומר יוצאי ברית המועצות
שבחרו לקשור את גורלם עם ממה אמריקה  וכמה ישראלים, פליטי
חברה, שהגיעו לחגוג את החג עם יהודים. הסדר ארוך ומיגע, מדלגים
מעמוד 10  לעמוד שלוש  ומשם ל 22   וילד קטן נוהג בנו, מצהיר
על מספרי העמודים מעל מעמד גבוה ונישא שלא נאבד את מקומנו חס
וחלילה וחס. רוב הטכס בעברית ופה ושם קצת דברי תורה וקצת
אנגלית ופה ושם בדיחות חבוטות כמו: קודם רצו להרוג את היהודים
ואחר כך אלוקים הציל אותם  אז אפשר לאכול.

בשולחני המארח ישראל זה שהתנדב להציל נפש יהודיה מאבדון  מרגיש
במו בבית נו אחרי 22 שנות גלות מן הסתם מרגיש יהודי כשר ורחב
זרועות. אשתו הנאווה לצידו על שלושת  ילדיה שכבר אינם יודעים
עברית -  הסיפור האוסטרלי חוזר על עצמו: הורים מדברים עברית
אבל הילדים מתעקשים לא ללמוד. היא דקה ונאווה, כיאה לאחת
שמתכננת לרוץ מרתון והוא גבר מתרחב בעמיו, נאה ומטופח עם עניבה
תואמת-חולצה לאות ולסימן  שיש לו אישה חכמה.  את הטקס עם הנשים
והדלקת נרות מנהלת הרבנית. נראית מעולה אחרי תשעה ילדים חתיכה
מטופחת וענודה  חיוך רחב.  מרביצה בי תורה לומר את הברכה על
הנרות ואני מחייכת לעצמי, מזכירה לי את הצרפתייה בפריז שלא
הניחה לי עד שלא אמרתי פרומזזזזזזזז ולא נתנה לי גבינה
ולחמנייה עד ש הצלחתי לומר לחם בצרפתית שכבר שכחתי. ואני
בכוונה מגמגמת שתהיה לה עבודה ותרגיש שהיא תורמת להשכלה
היהודית שלי. מה לא עושים על מנת לשמח בן אנוש מאמין.

לידי בשולחן  העגול ילד בן עשרים וקצת שעובד בעגלות ומתלונן על
הארץ שאי אפשר לחיות כי הדלק עולה וכל  שבוע צריך להשקיע  שני
ימי עבודה  בעבור הדלק וכאן רק חצי יום עבודה. נו לא אתווכח
איתו. הוא משוכנע שכאן עתידו וכאן יעשה הרבה כסף כדי שלילדים
שלו יהיה יותר קל מאשר לו. אולי הוא צודק  אבל לא נראה לי
שיעשה כאן הרבה כסך מעגלות

הסדר מתבצע  כדי לא לאבד יהודים שהולכים ומתבוללים בקצב רצחני.
את זאת  הסביר לי ישראל בדרך :" וזה סימן מאוד טוב שבאים
יהודים לאכול אתנו ולהניח תפילין"  אבל אם מתפללים כמעט שעתיים
ואחר כך סועדים ומדברים דברי תורה ואחר כך שרים תורה למי
מהצעירים יש סבלנות? אבל איש לא פוצה פה ומצפצף ולא יאה לי
לומר את זה אבל הטכסים הדתיים של הנוצרים שבהם לקחתי חלק מאוד
דומים: קמים עומדים יושבים  קמים מברכים את השכנים ביום טוב
ושבת טובה או במקרה שלנו שנה טובה ומעבירים דפים וחוזרים, והכל
בשמו של הגדול והנורא, משננים דברי תודה, ושוב אומרים תודה לאל
הנורא והטוב וכיוצא באלה משפטים. כמה פעמים אפשר להגיד תודה
ולהלל ולשבח ולקלס?  זה כדי לשכנע את עצמנו?  כמה אפשר. האם
החבר הדמיוני לא מתעייף? אני קצת

ואני חושבת על הספרנית  היהודייה-ישראלית לקצת, שפגשתי השבוע.
אמנם לא טרחה להזמין אותי ולא שאלה אם יש לי לאן ללכת בראש
השנה, אבל הסבירה שמצבם של היהודים לא היה אף פעם כל כך טוב כי
מקבלים אותם בכל מקום ואין בעיה להתחתן עם גויים כי הם רצויים
ומעורכים וזה משהו מעולה - יכול להיות. ישראל  המארח שלי חושב
שהעם היהודי הולך ונעלם ואני חושבת שבזאת הוא צודק בעיקר אם
הוא נשאר באמריקה  את העם היהודי אולי  צריך להחליף בעם ישראלי
עם זיקה ציונית ואנושית ויחס שווה והוגן כלפי נשים אבל לא
גישה דתית מקובעת מיושנת שעבר זמנה.

בינינו, אני חושבת שאין לנו סיכוי. נראה לי שאנחנו במו ידינו
נתנו  לדתיים הקיצוניים שבינינו לנהל לנו את החיים ואנו נגררים
אחריהם כצאן לטבח. ונדמה לי שחורבן הבית ההוא שבו הקיצוניים
שלחו אותנו לגלות  מהווה  אך קדימון  לשידור חוזר  למה שיקרה
לנו אם לא נתעורר ונעשה מעשה ואולי כבר מאוחר מדי?

אבל לא בקרוב אז אפשר לומר שנה טובה ולהיאנח אנחה כבדה אומרים
שזה טוב לבריאות.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סע לאט
או סע
לבילינסון






סלוגן למלחמה
בתאונות דרכים


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/12 23:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה