היא הופכת אותי לאדם טוב יותר, היא כל כך הופכת אותי לאדם טוב
יותר. היה לה חלום, שכל הקבוצה תגור יחד בת"א,  כולם אמרו לה
שכן, מיקי, רוני, שימי, דורין ואני. היא חסכה, עבדה, חלמה
ובסופו של דבר כשהגיע היום כל אחד מצא את הפינה שלו לבדו, היא
הבינה שאין לה חברים אמיתיים.
אני רציתי לגור איתה, זה היה חלום שלי, שהקשר בינינו יקרום עור
וגידים או יותר נכון יקרום דירה ויומיומיות ושגרה ולראות אותה
בכל הרגעים הכי מביכים, להיות חלק משמעותי, הכי משמעותי, בחיים
שלה, לראות אותה בוכה כי עצוב לה, לעודד אותה כשקשה ולתמוך בה,
להרגיע אותה כשהיא מתעצבנת על הבוס, זה החלום שלי. אתמול רבנו,
תכננו לטייל יחד כמו שתמיד רצינו, היא הצליחה להשיג חופש
בעבודה, אני התפטרתי, הכל היה מושלם, רק שנינו- יחד.
ואז הגיע הוויכוח על מקום הטיול, היא רצתה הודו "אני רוצה
שנהיה רק עם תיק על הגב, ונלך, פשוט נלך, בלי לראות את הסוף,
בלי לרצות לראות את הסוף, שהטבע יקח אותנו, יסחוף אותנו איתו",
אני רציתי ארה"ב "תפסיקי להיות כזו, נו רוחנית כזו... אני לא
רוצה את זה, אני רוצה לראות את פסל החירות, להיות במפלי
הניאגרה, להנות בדיסני ואפילו שזה נשמע מוזר להסתכל למעלה
ולראות בניינים, בניינים גבוהים ומבריקים של הייטק, כמו
בסרטים...", "אבל אתה לא מבין שהרצון הזה לא אמיתי?  הנפש שלנו
רוצה טבע, היא נוצרה ממנו ומשתוקקת לחזור אליו ולהיות חלק
ממנו, הבניינים האלה שאתה מדבר עליהם זה רצון של כל אדם בחברה
שלנו, בחברה הדוהרת שלנו, שכל חלומותיה שווים כשפרטיה כלל וכלל
לא","תפסיקי לעשות מהכל עניין גדול, אני בסך הכל רוצה שנהנה
יחד בארה"ב, זה החלום שלי משאני קטן", "חשבתי שאני החלום שלך,
אתה לא מבין שהעניין הזה הוא גדול, הוויכוחים שלנו הם אותם
וויכוחים כל הזמן,אני רוצה לחיות אחרת, להיות אחרת. אתה לא."
כנראה שלא.