הלכתי ממך כשלא נותר דבר
כמעט.
הצעד הראשון עבר בקלות,
השני גם,
וכמותם השלישי.
גם אחרי שסגרתי את הדלת אחריי,
לא בקושי הלכתי.

אולי זה היה משב הרוח הראשון שהכה בפניי,
או אולי טיפת הגשם השישית,
אבל רעד עבר לאורך השדרה של גופי,
כשחציתי את השדרה החמישית.
קור חדר את עצמותיי,
כשעצמתי עיניי אל מול הגשם האלים.

כל אותם רגעים ארוכים,
לא חשבתי עלייך,
ולא עלינו.
מתישהו נעלמתי לך ואת הלכת לי.
השארנו צל עם האחר,
בלילה קר,
גשום,
אך לא קודר.

נשארת עם צילי, ואני נותרתי עם שלך,
חלף לו יום,
חלפה שנה,
והצל רחוק כמו אז,
לאורך השדרה.

אפילו שהכל נגמר,
הצל שלי איתך.
מצחיק הגעגוע,
לצל חמקמק.