ויגיע היום, בעתיד הרחוק
כשאנחה כבדה מפי תיפלט,
בו אביט על הדרכים שבפניי היו פתוחות,
אזכר בדרך שהלכו בה פחות,
ואדע: דרכי זו היא דרך אמת.

ואולי בליבי תקנן אז משאלה,
לשוב אל אותו חורש צהוב -
עת ניצבתי בפני צומת דרכים גדולה,
בה אחת נטושה ואחת שבמדרך נסללה,
לעמוד, ועל בחירה שונה לחשוב.

אנסה למלט אותו ספק קרדינלי -
ללא נשיאת עיניים ובלי צער,
לכסות על הזמן האבוד, על הפער.
להלך, דמיונית, בשביל פוטנציאלי
ולגלות מציאות חלופית חבויה ביער.

אך, רגליי באדמת ההווה מוטחות
ועל כך- אין דבר נוסף לומר.
הדרכים שבפני עדיין פתוחות,
ודרכי שלי היא זו שהלכו בה פחות.
וזהו, ידידיי, עיקרו של דבר.

הומאז' לרוברט פרוסט