רק ברוחו של אדם,
תימצא ייחודיותו הפרטית.
האני הינו דבר ריק
המגלה עצמו
במבטו החוצה.
בחיפושי אחר האבידניום
מצאתי את האבידנטע.
כוחה, ויופיה, של היהדות - בעלייתה השמימה לאחר הגירוש.
חורבנה - בחזרתה לארץ.
אינך עומד אלא אל מול מי שאמר והיה העולם -
אתה!
"מי שאמר, והיה העולם", משמע -
משאמר אדם, והיה עולם.
אנשים אינם פנויים עוד מן הבשר, לאהבה לשמה.
על-אדם - אדם בו דיבור פועם והוא עולם: אדם שהוא אל. בכוחו של
אדם בו דיבור פועם - לפנות אל..
אך רק לאדם אוזן לשמוע, עלכן אמרו - אל-אדם.
על זאת, המלב"ד מוסיף: דיבורו החופשי של אדם הינו בגדר התגלות
שכינה. עלכן קודמת תכלית דיבור לשמה - דהיינו, תכליתו של אדם,
לדבר. מהיום אמרו, האדם הינו גשר אל האדם-אל. [לא אל העל-אדם
או האל-אדם]
האדםאל - חיצו שלוח, ללא מטרת גמול. ללא התחשבות באוזן.
דברים לא ברורים, מדברים כדי לבאר עצמם. לעומתזאת,
דברים ברורים, מדברים את עצמם.
אהבת בשרים היא חולשתו של האדם, לא גובהו.
אך בהיותו ענק נכפף, יופיו.
מלים הן מדרגות.
ולפעמים,
רשת הסוואה.
שפה, היא לעתים צייד
אך בעיקר,
זונה.
שחרור הכבלים החומריים
של העוגה החברתית
[היכולת לעבור מקבוצה סוציו-אקונומית אחת לשנייה]
הינו רישא
אשר מוביל בהכרח [או לפחות, בפועל]
לכמיהת האדם לחומר
והסטת מבטו מן הרוח.
זאת למרות
ששחרור זה
הינו סיפא
שמוצאה
ברישא רוחנית.
הרוח יודעת לוותר. [אינה רבה על אדמה]
אך החומר המתמחזר
אינו יודע שקט מהו.
קידמתו של אדם אינה נמדדת בכליו הריאלים
כי אם ביחסו אל האחר.
העדר הוא מצע השמיים
בו הפרט החופשי שט.
עדר אנשי החומר
כמוהו כערימת חול
הזקוקה לרוחו
של פרט גדול
בכדי לשנות צורת הדיונות.
בני האדם, שנות האלפיים. יער אדיר ואיןסופי
של שבשבות עומדות. והן כולן
לא זזות. אייכה, רוח. מתי
כבר תגיע אדם גדול.
בני האדם, בכל הזמנים: יער אדיר ואין-סופי
של שבשבות עומדות. מדי פעם
זזות. מדי פעם, שותקות.
וכשהן מדברות
השכנות
מסתובבות.
|