זה היה אמור להיות משהו קצר, איך אמר המג"ד?, עוקצים ועפים,
כמו מייק טייסון, ידעתי שזה מוחמד עלי אבל יותר משלוש שנים
בצבא לימדו אותי שהדרגה הגבוהה תמיד צודקת.
"הקשב המ"מ"
"בן-מרגי, חאלאס, אתה כבר לא בטירונות, פשוט תקרא לי אבנר"
"כן המ"מ, אבנר, כן אבנר"
"מה יש בן-מרגי?"
"סיימנו לגרז, הטנק מוכן".
"יפה"
"וגם..."
"כן?"
"החבר'ה רוצים לדעת מתי יוצאים הביתה, אנחנו כבר סוגרים עשרים
ושמונה ומרקוביץ' לחוץ על לראות את חברה שלו"
"מרגי, גם אני לא ראיתי את חברה שלי חודש, אני פה בדיוק
כמוכם"
"כן, אבל, אצלכם זה לא כזה נורא, לא?" הוא שאל בחיוך חושש
משהו.
"אצלכם?"
"נו, אתה יודע, דתיים"
דווקא אהבתי את זה שהחיילים זוכרים שאני דתי, למרות שאני לא
מסתובב בפלוגה עם כיפה.
כמו שאבא שלי אמר לי כשהייתי ילד: "להיות דתי זה לא על הראש,
זה בלב" כן, אבא שלי הוא בכלל איש של סיסמאות הוא טבע בבית את
"ארץ ישראל מעל הכל" ובחגיגות ה20 ליישוב הוא אפילו חילק
סטיקרים לכל משפחה: "כפר מילכה - הלב של השומרון" זה הפך להיות
הבדיחה של המשפחה כך שכל ארוחת שבת ככה היינו מדברים בין
האחים. "אולי תשים קצת מלח על הקלח?", "רוצה מים? זה טוב
למעיים" עד שאמא הייתה מהסה אותנו, "אל תשכחו שאביכם הוא גם
איש של מעשים" הייתה אומרת ומסתכלת בעיניים כלות על האיש בראש
השולחן.

"שתיים, כאן קודקוד עבור" זעק מכשיר הקשר, מחזיר אותי באחת אל
החדר המחניק, מיטת הקומתיים והקירות המתקלפים במוצב הקטן בפאתי
טול כרם.
"רות המשך קודקוד",
"רות, קבל עוד עשרים קטנות אני רוצה אותך בבית האדום יש התראה
על חמוש באיזור"
"כאן שתיים, רות היישר"
"ל'כבד'!!" צעקתי לצוות, רוכס את הסרבל ורץ לכיוון הטנק.
"ל'כבדים'?" נזדעק אבי כשסיפרתי לו לראשונה שאני הולך לשריון,
אני עוד לא ידעתי אז שכך מכנים את הטנקים בעגה הצהלית אבל היה
אפשר לצפות מאלוף משנה חגי בראל שידע.
"אבל איך תוכל לקפוץ על רימון מתוך טנק?" הוא תהה, זהו, בזה
הכל התחיל והסתיים אצלנו במשפחה.

"נועדת לגדולות", היה אומר לי אבא כל לילה אחרי הסיפור לפני
השינה, טוב זה לא היה בדיוק סיפור, יותר מור"ק, כך עד גיל שש
כבר ידעתי מי זה קהלני,  מה זה כח צביקה ומה באמת קרה בגבעת
בתחמושת. אך יותר מכל היה שב אבי ומספר לי על אבנר ברזני, המ"פ
והחבר הכי טוב שלו , שעל שמו אני קרוי. כתף אל כתף הם נלחמו
במלחמת יום כיפור עד אותו רימון שנזרק עליהם מאחת הסמטאות,
אבנר שהבין שחיי כל הפלוגה שלו בסכנה, קפץ על הרימון, הציל
אותם ונהרג. זה קרה בשעה ארבע שלושים ושתיים בדיוק, אני יודע
כי השעון של אבא נעצר ברגע הפיצוץ ועד היום הוא תלוי על משקוף
הדלת אצלנו, מול המזוזה.

"נהג התקדם" אני מת על ההרגשה הזאת, תשעים טון של פלדה סרים
למרותי, "קודקוד כאן שתיים אני בדרכי".
"בן מרגי, אתה רואה את התפילין שלי לידך?" שאלתי את התותחן.
"כן המ"מ, אבנר, כן הם פה".
אני תמיד שם אותם בטנק אחרי התפילה, בדיוק בגלל הקפצות כמו
אלה.
קיבלתי אותם בבר המצווה שלי, מתנה מאבא, כמו כל הילדים ביישוב,
רק ששלי היו ישנות יותר, רצועות העור מרופטות, הבתים איבדו את
ברקם. כששאלתי את אבא למה, חייך אלי חיוך רפה והצביע על
האותיות הרקומות על השקית "א.ב" "אני יודע, אבא, זה הראשי
תיבות של השם שלי אבל.." "לא שלך", הוא ענה.

"נהג עצור", הגענו, מקרוב הוא כבר לא היה כ"כ אדום, הבית
האדום, "פורקים בחיפויים הדדיים" הוריתי בקשר לצוות.
גם ההורים של אבנר המ"פ התרגשו מאוד כשהנחתי אותם לראשונה.
הכרתי אותם טוב, פעם בשבוע אבא ואני היינו נוסעים אליהם לכפר
סבא, מרחק שעה וחצי מהיישוב, גם היום אני ממשיך לבקר אותם בכל
יציאה הביתה, לפני החברה והחברים, זה חשוב מאוד, מסביר לי אבא,
הם ההורים של אבנר, אתה כמו בן בשבילם.  
עלינו לגג וחילקנו משמרות בתצפית, לקחתי על עצמי את המשמרת
הראשונה.
כמו שאבא תמיד אומר "אל תהיה דוגמא אישית, תהיה אישיות לדוגמא"
וגם אבנר היה מסכים איתו.
בכלל אני כבר יודע מה אבנר היה חושב ומה היה אומר כמעט על כל
דבר, לעיתים קרובות אני משלים  לאבא את המשפטים כשהוא מתחיל
ב"פעם אבנר.." או "אבנר תמיד אמר..", באחרונה אפילו אני התחלתי
לצטט אותו לחיילים. הם חושבים שאני מדבר על עצמי בגוף שלישי.

"חבר'ה,  נראה לי שיש שם מישהו בשיחים, תפסו עמדות"
אני מושך אלי את מכשיר הקשר: "קודקוד כאן שתייים קבל אני מזהה
משהו לא ברור עשרה קצרים מצפון.." ובדיוק ברגע הזה המשהו
מתרומם מהשיחים ונהיה ברור מאוד,  מצחיק מה הדבר הראשון ששמים
לב אליו במצבי לחץ, אצלי זו השומה הענקית שיש לו ליד העין
אחריה אני כבר מבחין בפנים המכוסות, בג'ינס הקרוע, וביד שנשלחת
קדימה.
כל העולם נדם, רק צליל הנקישה המתכתי נשמע, כשהרימון פגע בנשק
של מרקוביץ והתגלגל לרגלי.
"אבנר עוף משם!!" "אבנר!!" תבעט בו" "יש עוד שתי שניות" הם
כולם צועקים, הם לא מבינים, הרי לרגע הזה נועדתי, לגדולות. אני
מביט בהם, מביט ברימון, ונשכב.