השמש הקטנה שריחפה במרכז העמק הבהבה באור קלוש. לא היה טעם
לבזבז כמות גדולה של אנרגיה בזמן שרוב התושבים עוד ישנים
במאורותיהם בשלווה. כולם פרט לאחת.
פנינה הציצה בדממה מתוך הפתח הצר של מאורתה ושחתה החוצה. היא
התגנבה ללא קושי על פני השומר הגדול שנרדם ליד הכניסה ועלתה אל
פני המים.
השמים נצבעו בגוונים בוהקים של צהוב וכתום בידי השמש הגדולה
שהחלה לטפס לאיטה מעל לקו האופק. פנינה לקחה נשימה עמוקה
והתענגה על ריחו המלוח של האוויר. זה בהחלט היה מרענן יותר
מלקבל את החמצן דרך הזימים, חשבה. היא התעכבה על הריח דקה
נוספת ופנתה לחפש אחר הלהקה.
חלפו דקות ספורות בטרם מצאה אותם צפים בשלווה לא הרחק מהמקום
בו עלתה. שבעת הדולפינים הבוגרים הפגינו התרגשות מאופקת כשזיהו
אותה מתקרבת, אבל שלושת הוולדים הצעירים לא עצרו בהתלהבותם. הם
פרצו מחיק אמהותיהם והקיפו אותה בציפייה נרגשת. פנינה חייכה
והעניקה לכל אחד מהם גירוד מענג.
לפני יומיים הלהקה חזרה אל מעגל העמק ופנינה לא ידעה את נפשה
מרוב אושר למצוא את כולם בריאים ושלמים. חיוכה אף התרחב
כשגילתה כי אל שבעת הפריטים המוכרים נוספו עתה גם שלושה גורים
צעירים. בתחילה היו השלושה חשדנים כלפי היצור המוזר שהתעקש
להתלוות אליהם אך עד מהרה הם מצאו עצמם נהנים במחיצתו. לראשונה
פנינה הרגישה כאילו היא האחות הגדולה במשפחה.
הגורים המשיכו להקיף אותה בהתרגשות, נוגחים בה את אפם בעדינות.
פנינה נחלצה מתוכם ופנתה לברך גם את שאר חברי הלהקה. אלה כיבדו
אותה בסדרה של שריקות קצובות שפנינה התענגה על צלילן. היא חלקה
לכל אחד מהם ליטוף מהיר ופנתה לשחות עם הגורים.
הם התחילו את היום בשלל משחקי תופסת בהם אי אפשר היה לנחש מיהו
התופס ומי הבורח. כאשר השמש התייצבה גבוה יותר בשמים היא ניסתה
ללמד אותם כיצד לנתר מעל פני המים. היא סידרה אותם לפניה בשורה
ועמדה להדגים בפניהם קפיצה מוצלחת.
היא צללה אל תוך המים, לקחה תנופה וניתרה החוצה בקול נתז מלבב.
גופה התעקל לאחור וסנפירה התרומם מעלה באוויר. היא יישרה אותו
והצמידה את ידיה לפנים. רגע לפני שראשה פגע במים קלטו עיניה
דבר מה שלא היה חלק מהנוף הטבעי.
ברגע שחזרה אל המים החלו שלושת הגורים להקיף אותה בהתלהבות
לנוכח הדגמתה המוצלחת. פנינה התנערה מהם ועלתה למעלה. היא
הוציאה את ראשה והביטה בדבר שמשך את עיניה. היה זה משטח רחב
ושטוח שהטלטל על פני המים בחסדי הגלים. פנינה התקרבה אליו
בזהירות וראתה כי במרכזו שוכב יצור כלשהו.
שלושת הגורים שהשתרכו בעקבותיה החלו לשרוק בניסיון עיקש לזכות
שוב בתשומת ליבה. הרעש העיר את היצור משנתו. הוא התהפך על
המשטח והתיישב. פנינה הביטה בו ועיניה נפערו באימה. היא מעולם
לא ראתה יצור שכזה קודם לכן, אך הסיפורים ששמעה לא השאירו מקום
לטעויות.
זה היה בן יבשה.
ליבה החל להלום בכוח כנגד חזה. היא חשה בדחף עז לברוח אך גופה
סירב להגיב. מסביבה קרקרו שלושת הגורים שחשו בבהלתה וניסו
למשוך אותה הרחק משם.
בן היבשה הפנה את ראשו אל הרעש והבחין בנערה המוזרה. בתחילה
היה מבטו מזוגג אך כעבור רגע היה נראה כאילו הוא מתחיל
להתעורר. הוא שפשף את עיניו והביט בה שוב. כשהיה משוכנע כי אין
זו השליה, פער את פיו ושחרר קריאה ארוכה לאוויר.
פנינה חשה בעורה נמתח כנגד עצמותיה. היא השתחררה מהנוקשות
שאחזה בה, הפנתה לו את גבה והניחה את ידיה סביב הגורים לקחם
אותם איתה הרחק מהסכנה. הגורים החלו להתקדם לפניה ופנינה עמדה
לצלול בעקבותיהם כשבן היבשה קרא לעברה בשנית. היא חשה שוב כיצד
גופה מתכווץ. מעולם קודם לכן לא פגשה ביצור שהפיק צליל שכזה.
צליל עמוק ורועם כמו שמים בליל סערה. שונה לגמרי משריקותיהם
העדינות של הדולפינים. היא השתחררה מהרעד שאחז בה וצללה בעקבות
הגורים, משאירה את בן היבשה הרחק מאחוריה.
לאחר שהחזירה את הגורים אל אמהותיהם, נפרדה מהלהקה בזריזות
וחזרה אל העמק. ליבה המשיך להלום בקרבה גם כששחתה מבעד לקשת
הכניסה הרחבה אל תוך העמק המוגן. כל התושבים כבר היו ערים
ועסוקים כל אחד במטלותיו. מעטים מהם הבחינו בה כששחתה לתפוס את
מקומה במטלות. היום היה זה תורה להבריק את הצדפים הגדולים
שקישטו את הקיר הדרומי. תפקיד שהיה משמעותי בהרבה מכפי שהקדישה
לו משום שלא היו אלה צדפים פשוטים. היו אלה צדפי מראה מיוחדים
שמטרתם הייתה לפזר ברחבי העמק את אורו של כדור השמש הקטן
שקסמיהם הציבו במרכז. ותפקידו של האור לא היה רק בכדי להאיר
ולחמם להם את העמק אלא גם בכדי להזין את הצמחים אשר בלעדיו לא
יוכלו לייצר את החמצן הדרוש לבני הים בכדי להתקיים.
אדווה הייתה אחראית על חציו השני של הקיר והחצי שלה כבר היה
מבריק ברובו בזמן שפנינה רק החלה לעבוד על שלה. ברגע שאדווה
סיימה את חלקה היא שחתה לבחון את עבודתה של אחותה הקטנה ועיקמה
את פיה באי שביעות רצון.
"השארת פה הרבה לכלוך", החוותה בידיה.
פנינה הצרה כלפיה את עיניה אך אחותה לא ויתרה. היא לקחה מידיה
את מטלית האצות והעבירה אותה על צדף גדול שפנינה זה עתה סיימה
לנגב. "הנה, תראי. זה הכל ירוק", אמרה ונופפה במטלית מול
פניה.
לפנינה לא היה מצב רוח לגערות מאחותה. היא חטפה את המטלית חזרה
והעבירה אותה שוב על הצדף הגדול. "הנה, מרוצה?"
אדווה הנידה בראשה באיטיות. "תעשי את זה ברצינות, פנינה. אלה
עבודות של כולם. את לא יכולה להיעדר רוב הבוקר ורק לעשות מה
שמתחשק לך".
פנינה חרקה בשיניה. "סיימת את החלק שלך, לא? אז לכי לשן כריש.
אני בטוחה שהוא כבר מתגעגע". היא ביצעה חיקוי של נשיקה כושלת
במים.
"את כזאת תינוקת", אדווה הנידה בראשה ושחתה משם.
פנינה נותרה שוב לבדה ומשהסתלקה הסחת הדעת מחשבותיה שבו אל בן
היבשה. הידיעה על כך שהוא נמצא מעל העמק הייתה מטרידה. היא
הייתה אמורה לספר על כך למועצה אך חששה מפניהם. אומנם
ההתגנבויות שלה מחוץ לעמק לא היו בהכרח סוד אך היא כלל לא
הייתה אמורה לעלות אל פני המים. ומה אם הם יחשבו שהיא נחשפה
אליו מרצון?
לא, היא הנידה בראשה בתנועה קטנה שהייתה מיועדת רק לעצמה. היא
לא תעז לספר להם על כך. ובלאו הכי היה מדובר רק בבן יבשה בודד.
איזה נזק הוא כבר יכול לגרום?
ביטנה קרקרה כעבור זמן קצר והיא סיימה את עבודתה במהירות בכדי
לצאת לחפש לעצמה מזון. היא לא אהבה את הדגים שאחותה הייתה
תופסת. אלא היו דגים איטיים והיא רצתה את המהירים. אלה שהיה
קשה לתפוס היו טעימים יותר.
היא יצאה מבעד לקשת הרחבה אל השטח המותר ולכדה לעצמה דג נוצץ
שלא הצליח לעמוד בקצב שחייתה. בזמן שסעדה ממנו מחשבותיה נדדו
שוב אל בן היבשה. היא הביטה בדג האכול למחצה שנח בידיה ורעיון
קפץ במוחה. היא סיימה לאכול אותו ויצאה מיד לחפש אחד נוסף. לא
חלף זמן רב בטרם הצליחה ללכוד דג אפור ושמן שלא היה לו כל
סיכוי כנגד שחייתה. היא הביטה סביבה בחטף, ווידאה שאיש לא
מסתכל והתגנבה שוב אל פני המים.
השמים היו בהירים עתה והשמש ריחפה בשיא גובהה. פנינה לא התקשתה
לאתר את המשטח הצף שהספיק להתרחק מעט. כשהתקרבה אליו, הותקפה
שוב באותו חשש גובר. ידיה התהדקו סביב הדג המתפתל ומחשבה
מטרידה חלפה במוחה שגורלה עשוי להיות דומה אם לא תהיה זהירה.
בן היבשה ישב במרכז המשטח והביט בדממה אל האופק. גפיו התחתונות
היו מקופלות אל חזהו וידיו חבוקות סביבן. פנינה התקרבה ככל
שהעזה ובחנה את אותן זוג מקלות דקים להם ידעה שקוראים רגליים.
מקרוב הן כלל לא נראו מרשימות כמו הסנפיר העבה שלה בו כה
התגאתה. ואכן הייתה לה סיבה טובה להתגאות בו.
לסנפירה של פנינה היה גוון אדמדם נדיר אשר בלט בקלות בין שאר
הסנפירים האפורים של תושבי העמק. לא פעם היא החמיאה לעצמה על
כך שהייתה מצליחה להתגנב החוצה בהצלחה למרות המבטים הרבים
שהסנפיר נהג למשוך אליה. במיוחד מבטיהם של הזכרים אשר משום מה
נהגו לגלות חיבה יתרה לצבע האדום אצל נקבה.
היא המשיכה לבחון את בן היבשה ועברה להביט בפניו שהיו מכוסות
בזקן כהה וקצר. קצר בהרבה מזה בו נהגו להתהדר רוב הזכרים של
בני מינה.
עיניה בחנו את מבנה גופו שהיה רזה. מתאים יותר לזה של ילד מאשר
לאדם מבוגר. הבגדים שכיסו את גופו היו אפורים ומלאי חורים. הם
היו עשויים מחומר שפנינה לא ראתה מעולם.
בני הים לא נהגו ללבוש בגדים אלא באירועים מיוחדים, לכן היא
חשבה שאולי הוא היה בדרכו לטקס כלשהו. אולי חתונה?
בן היבשה הטה את ראשו ורק אז הוא הבחין בה. עיניו הכהות התעכבו
עליה ממושכות.
ידיו זזו פתאום ודחפו אותו כנגד המשטח. הוא התרומם באיטיות
ועמד על רגליו. פנינה חשה כיצד הדם נוטש את פניה וכיצד ליבה
ממריץ את פעילותו בניסיון להשיבו. היא הביטה בבן היבשה שהתנשא
מעליה ומשכה את סנפירה לפנים להכין את עצמה לבריחה.
אבל בן היבשה לא קפץ לעברה ולא ביצע שום צעד מאיים. רק עמד
והביט בה כשגופו הרזה מתנדנד מצד לצד על המשטח הצף. פנינה חשבה
שיש לו חוש משקל מדהים אם הוא מסוגל לאזן כך את גופו על אותן
זוג גפיים דקים. ואז, כשבחנה אותם שוב, חשבה שהגפיים האלה כלל
לא יעילים במים. לפחות, היא לא חשבה שהוא יוכל להשיג אותה אם
תשמור על מספיק מרחק.
המחשבה הזו הספיקה בכדי להרגיע אותה מעט. היא הידקה את
אצבעותיה סביב הדג והרימה אותו באוויר. בן היבשה העביר אליו את
מבטו ופנינה בחנה את הקמטים הדקים שנמתחו על מצחו. היא אזרה
אומץ והשליכה לעברו את הדג.
הדג נחת והחל מקפץ לרגליו של בן היבשה. בתחילה הוא נרתע לאחור
בסלידה ופנינה חשבה שאולי טעתה ובני היבשה כלל לא אוכלים דגים.
אך אז הוא התכופף ושלח את ידו אל הדג. פנינה עקבה אחריו
בדריכות. הוא היסס מעט ואז הרים אותו. כשעשה זאת, פגשו עיניו
הכהות בעיניה והוא הודה לה במילה בודדה שפנינה זיהתה רק בזכות
המחווה הקלה שהוסיף בגופו. הוא השפיל את מבטו אל הדג ולאחר
היסוס נוסף קירב אותו אל פיו ונגס בו.
פנינה חייכה נוכח הצלחתה וצללה חזרה. עתה, משבן היבשה לא יהיה
רעב, לא תהיה לו כל סיבה לפגוע בבני מינה. אבל למרות זאת,
באותו לילה היא התקשתה להירדם. מחשבותיה נדדו והיו מבלבלות.
היא לא חשבה שבן היבשה יוכל לצלול לעומק שכזה ולחדור אל העמק.
וגם אם כן, וודאי לא יוכל להתגבר על השומרים. אבל למרות הכול
היו מחשבותיה מוצפות בדאגה לא ברורה.

היא ידעה שהבוקר הגיע כשהשמש הקטנה החלה להגביר את אורה. למרות
שלא זכרה כי הצליחה להירדם, לא הייתה עייפה. היא יצאה ממאורתה
והתגנבה אל פני המים. אבל במקום לחפש את הדולפינים, פנתה לחפש
אחר בן היבשה. לא חלף זמן רב בטרם הצליחה לאתר את כלי השיט.
הגלים סחפו אותו הרחק ממעגל העמק והמשיכו להשיטו בכיוון
הזריחה. פנינה חשה בהקלה לראות שהסכנה כבר לא צפה מעל בני מינה
אבל תחושת הדאגה החדשה שפיתחה לא נעלמה.
היא התקרבה אל כלי השיט והביטה בגוף הדומם ששכב במרכזו. היה
קשה להבחין בכך על רקע תנועות הגלים אך היא הייתה משוכנעת
שראתה את חזהו עולה ויורד באיטיות. רק אז שטפה אותה ההקלה
הסופית. היא החזיקה את ידה על הקו הדק שהפריד בין המים לאוויר
ודחפה אותה בכוח. טיפות מים ניתזו לאוויר ונחתו על פניו של בן
היבשה.
האיש התעורר בבהלה והתיישב. הוא העביר את ידו בשערו שנרטב ופנה
להביט בנערה. פנינה חשבה שהוא עשוי לכעוס על כך שהעירה אותו
בגסות כזו אך להפתעתה הוא דווקא חייך. וזו לאו דווקא הייתה
העובדה שלא כעס אשר הפתיעה אותה כי אם החיוך עצמו. הבעת פנים
שהייתה כה אופיינית לבני מינה עד שכלל לא ציפתה להיתקל בה אצל
בן יבשה. האם ייתכן שהוא באמת רע כל כך כפי שאומרים הסיפורים?
היא השיבה לו בחיוך משלה וצללה לחפש לו מזון. הציד לא ערך זמן
רב ועד מהרה היא שבה אליו כשבידה דג מתפתל. בן היבשה הודה לה
באותה מילה פשוטה שהייתה זהה לזו של אתמול. פנינה שיננה את
המילה הקצרה בראשה. היא אומנם לא הייתה מסוגלת להגות אותה אך
עצם העובדה שהבינה אותה עוררה בה תחושת עילוי נדירה.
בן היבשה סיים לאכול את הדג ושב להביט בה. היה ברור לה ממבט
עיניו הבוחנות שהוא מנסה להבין מיהי אותה נערה מוזרה שמתעקשת
להאכיל אותו. היא החליטה לבחון אותו שוב וצללה אל תוך המים,
הפעם דואגת שסנפירה המרשים יגיח אל האוויר רגע לפני שנעלמה.
היא חלפה מתחת למשטח הצף ועלתה מצידו השני. בן היבשה קפץ על
רגליו והביט בה. עיניו היו פעורות ולסתו שמוטה. הבעת הפתעה,
ללא ספק.
אך האם היה שם דבר נוסף?
אם כן, פנינה לא הצליחה לזהות. היא החליטה שהעניקה לבן היבשה
די והותר מזמנה ופנתה חזרה. השמש כבר יצאה במלואה מעל לקו
האופק ולה עוד היו מטלות לבצע. בדרך היא עברה אצל להקת
הדולפינים המוכרת ששחו להנאתם. שלושת הגורים פרצו לעברה בשחייה
נרגשת והקיפו אותה בצפייה. היא העניקה לכל אחד מהם ליטוף זריז
ויצאה מתוכם לברך גם את שאר חברי הלהקה. מיד לאחר מכן המשיכה
בדרכה אל העמק. הגורים פצחו בשורה של שריקות ארוכות ונוגות
כשגילו שלא תשחק איתם היום. פנינה חשה צביטה בליבה אך לא הרשתה
לעצמה להתעכב עוד.
היא שבה אל העמק ותפסה את מקומה לצד אחותה. היום הן עסקו
בתפירתה של רשת אצות סבוכה שבעתיד תקשט את קשת הכניסה. גם
המטלה הזו הייתה חשובה יותר מכפי שהקדישה לה. מטרת הרשת הייתה
להרחיק קיפודי ים ושלל מזיקים בלתי רצויים שהיו חודרים אל
העמק.
"חזרת מוקדם היום", אדווה החוותה בידה הפנויה.
פנינה התעלמה ממנה והחלה לתפור את חלקה. גם היום נדדו מחשבותיה
ואחותה נזפה בה לא פעם על תפירתה העקומה.
כשסיימה את חלקה יצאה אל השטח המותר ולכדה לעצמה דג. בזמן
שסעדה, צפתה בילדים הצעירים ששיחקו בין האצות הסבוכות. הם
הזכירו לה את שלושת הגורים השובבים ועוררו בה רגשות אשם על כך
שלא בילתה איתם את הבוקר. היא החליטה לפצות אותם ויצאה מיד
לחפש אחר הלהקה. לא עבר זמן רב בטרם איתרה אותם. למרות
התעלמותה הבוקר הגורים לא נטרו לה טינה והשלושה הקיפו אותה מיד
בציפייה. היא פיצתה אותם בשלל משחקי תופסת וליטופים מענגים.
כשהשמש הייתה בחצי דרכה אל השקיעה היא נפרדה מהם לאכזבתם
הגלויה אך במקום לחזור אל העמק, יצאה לחפש את בן היבשה.
השמש הייתה קרובה אל קו השקיעה כשמצאה אותו ממשיך להתרחק עם
הגלים. היא צללה אל תוך המים ולכדה את הדג הראשון שראתה.
בן היבשה ישב במרכז המשטח, רגליו מקופלות אל חזהו ועיניו
מביטות בשקיעה. הוא הבחין בפנינה כשהגיחה מהמים וזו חשבה שראתה
אותו מחייך. היה קשה להבחין בכך באור ששקע על פניו המזוקנות.
היא השליכה לעברו את הדג, המתינה למילת התודה המוכרת וצללה
חזרה אל העמק. היא לא יכלה להרשות לעצמה לבזבז איתו זמן נוסף
אם רצתה לחזור לפני השקיעה.
המים היו שחורים כשמי הלילה כשעברה מבעד לשער הכניסה. אדווה
עצרה אותה והבעת פניה לא הייתה שמחה כלל וכלל.
"איפה היית?" תנועות ידיה היו חדות.
"טיילתי", פנינה שמרה על ידיים יציבות.
אחותה קימטה את מצחה. "כבר עמדנו לצאת לחפש אותך", נזפה.
פנינה הביטה בשן כריש ועוד שלושה בנים שניצבו מאחורי אחותה.
מהבעת פניהם היה נראה שהם דווקא השתוקקו להרפתקה.
"מצטערת להרוס לכם את התוכניות"  אמרה פנינה ושחתה אל מאורתה
ברוגז. אדווה הדביקה אותה ושחתה לצדה בדממה. פנינה התעלמה ממנה
ונכנסה פנימה, משאירה את אחותה להביט בה מבחוץ. בהתחלה היא
התעלמה ממנה אך כעבור זמן קצר המבט שלה החל להרגיז.
"מה את רוצה?"
"לדעת איפה היית". אחותה שמרה על הבעה מאופקת.
"לא ענייניך", פנינה השיבה בקרירות.
אבל אחותה לא הייתה מוכנה לוותר. "את עלית אל פני המים?"
תנועות ידיה היו איטיות.
פנינה תקעה בה מבט ריקני. היא לא רצתה לומר דבר שיכחיש או
יאשר. אבל היא לא הייתה צריכה לומר דבר. בני הים היו מומחים
בקריאת שפת גוף כפי שהיו מומחים גם בהסתרתה. אך באותו הרגע
אחותה הצליחה לתפוס אותה לא מוכנה. "את יודעת שזה אסור!"
פנינה חשה בידיה מתכווצות. "אמרתי לך, זה לא ענייניך". היא
חתמה את הדיון בשלוש תנועות נוקשות והתהפכה על צידה. אחותה
המשיכה להביט בה זמן קצר אך לבסוף הסתלקה.

בבוקר המחרת פנינה השכימה קום כהרגלה. היא יצאה מהעמק ושחתה
בכיוון הזריחה. חלפה שעה ארוכה בטרם הצליחה לאתר את כלי השייט
המתרחק. בן היבשה שכב במרכזו והיה בעיצומה של שינה עמוקה.
פנינה העזה להתקרב ולבחון אותו מקרוב.
פניו היו שלוות. זקנו הספיק להתארך מעט והיא חשבה שהוא נראה
דומה יותר עתה לשאר הזכרים של בני מינה. היא אף נוכחה לדעת
שהוא היה צעיר בהרבה מכפי ששיערה. וודאי לא מבוגר ממנה
במחזורים רבים.
בן היבשה פקח את עיניו ופגש במבטה. פנינה נבהלה והתרחקה. היא
הביטה בו מתיישב בכבדות ומשפשף את עיניו. לאחר מכן הוא בירך
אותה בצמד מילים מנומנמות שהיו עשויות להיות ברכת בוקר טוב, או
לפחות כך היא קיוותה. היא השליכה לעברו את הדג שלכדה והאזינה
למילת התודה הקצרה. זה הסב לה עונג משום מה. לא רק העובדה
שלמדה את משמעותה אלה גם הצורה העדינה בה הוא הגה אותה בקולו.
עוטף אותה ברכות כאילו הייתה תינוק קטן ויקר.
היא הביטה בו בזמן שסעד וניצלה את הרגע בכדי לפתוח את פיו
ולנסות לשחזר את אותה מילה. אך היא לא ידעה כיצד לעשות זאת וכל
שהצליחה היה ליצור נהמה ארוכה שנבלעה ברחש הגלים. היא שלחה מבט
קצר בבן היבשה אך זה היה טרוד בארוחתו וכלל לא שם לב
לניסיונה.
השמש טיפסה באיטיות מאחורי גבו ופנינה החווירה כשנודע לה שהיא
עומדת לאחר שוב למטלות הבוקר. היא צללה ופנתה לכיוון העמק
במלוא המרץ. הדרך הייתה ארוכה והותירה אותה מותשת. היא השתוקקה
לעלות אל פני המים ולנשום מעט באמצעות ריאותיה אך גם כך כבר
הייתה באיחור. היא שחתה מבעד לקשת הכניסה ותפסה את מקומה בעמדת
הסריגה. להפתעה, העמדה של אחותה הייתה ריקה.
היא הביטה סביבה אך לא מצאה אותה ודאגה החלה לאחוז בקרבה.
אדווה הייתה האחרונה שתבריז ממטלות.
פנינה תפסה באצבעותיה  את האצות המעובדות והחלה להשחיל אותן
באיטיות מבעד לטבעות האבן הרחבות. כל אותה העת נדד מבטה בחיפוש
עקר אחר אחותה. לבסוף, ראתה אותה מגיחה מבעד לשער הכניסה כשהיא
עייפה ומותשת. היא הביטה סביבה, זיהתה את פנינה ושחתה
בכיוונה.
פנינה הביטה בה בתמיהה כשזו תפסה את מקומה לצדה והחלה להשחיל
אצות כאילו הכל היה כשורה.
"איפה היית?" שאלה.
אדווה נותרה אדישה לשאלה ופינתה רק יד אחת בכדי להשיב, "אל
תאשימי אותי. אני לא שוחה מהר כמוך".
פנינה שתקה בעודה מנסה לפרש את הדברים. היא בחנה את פני אחותה
שנותרו שלוות אך ידיה הנוקשות העידו אחרת. היא הביטה בה משחילה
אצה ארוכה מבעד לטבעת האבן וקושרת אותה מסביב לאצה אחרת. הקשר
יצא עקום. פניה של אדווה התעקמו בכעס והיא השליכה את עבודתה על
הרצפה.
פנינה הביטה בה מופתעת. "הכל בסדר?"
אדווה הפנתה אליה את מבטה ועיניה רשפו. "אני יודעת איפה היית",
היא אמרה בתנועות חדות.
פנינה קפאה. היא חשה כיצד הצבע נוטש את פניה וידעה שהבעתה
הייתה גלויה.
זה לא עצר באחותה. "יש לך מושג בכלל עד כמה את מסכנת את
עצמך?"
פנינה השפילה את מבטה. היא לא רצתה לומר משהו בטרם תהיה בטוחה
מה אחותה באמת יודעת.
אדווה שלחה את ידה ונופפה בה עד שפנינה הרימה את ראשה ופגשה
במבטה. השתיים הביטו זו בזו בזמן שאדווה הניעה את ידיה בתנועות
איטיות אך חדות.
"אף פעם לא חשבתי שאת טיפשה, פנינה. חצופה, פראית, אבל לא
טיפשה. אז איך את עושה דבר כזה?"
היא עצרה לרגע קצר ונתנה לפנינה הזדמנות להגיב. משזו לא זזה,
המשיכה בדבריה:
"את מכירה בדיוק כמוני את הסיפורים, פנינה. את יודעת שבני
היבשה מסוכנים. מה פתאום את מתקרבת אליהם?"
פנינה חשה ברעד חולף בגופה. היא הביטה סביבה בחשש אך כל בני
הים היו עסוקים בשלהם וכלל לא הקדישו מתשומת ליבם לשתי האחיות
המתווכחות. היא שבה להביט באחותה וכיווצה את שפתיה בנחישות.
"זה בסך הכל בן יבשה בודד. הוא לא מסוכן".
אבל אדווה לא השתכנעה. "שמעת את הסיפורים, פנינה. את יודעת למה
הם מסוגלים"
פנינה הנידה את ראשה לשלילה. "אני מביאה לו דגים. הוא לא יאכל
אותי".
"טיפשה!" תנועות ידיה של אדווה נהיו מהירות וחדות יותר עד
שפנינה חששה שזו תכה אותה. "זה לא הבשר שלך אליו הוא משתוקק כי
אם הקסם. הם מאמינים שיזכו בחיי נצח אם יאכלו אותנו".
"זה מטופש", פנינה הנידה שוב בראשה.
"אבל זה מה שהם מאמינים", ידיה של אחותה התרוממו מעל ראשה. היא
עצרה, הכריחה את עצמה להירגע ואז חזרה שוב לתנועות איטיות.
"פנינה, אני מתחננת בפנייך. אל תשחי אליו יותר. בני היבשה הם
כפויי טובה. הוא ייעזר בך עכשיו ויבגוד בך משלא יהיה לו עוד בך
עוד צורך ".
"שטויות", פנינה הנידה שוב בראשה. לא הייתה לה כל כוונה לנטוש
אותו כך. בטח לא בגלל משהו שאמרה אחותה. אבל במילים שלה היה די
בכדי לערער את בטחונה. ולמרות שאדווה לא הוסיפה לומר עוד דבר,
פנינה ידעה שהעניין טרם הושלם. ובתום המטלה היא גילתה עד כמה
הייתה נחושה אחותה למנוע ממנה לצאת. בכל משך היום היא עקבה
אחריה ולא הסירה ממנה את עיניה. פנינה ניסתה להתנהג תחת עיניה
ככל נערה רגילה אך גילתה שהיא כלל לא יודעת כיצד לעשות זאת.
נערות בנות גילה נהגו להעביר את הזמן בפלרטוט עם בנים או
בקישוט שיערן ולה לא היה כל עניין בכך.
היא החליטה לצאת אל השטח המותר וללכוד לעצמה ארוחה. בתוך כך
ניצלה את שחייתה המהירה בכדי לחמוק מעיניה של אחותה. למרות זאת
היא לא עלתה אל פני המים, ובזמן שסעדה נדדו מחשבותיה אל אותו
בן יבשה בודד שוודאי כבר היה רעב והמתין לארוחתו. אחותה מצאה
אותה במהירות וביטלה גם הפעם את תוכניתה.
גם באותו לילה פנינה התקשתה להירדם. מחשבותיה נדדו בלא הפסקה
אל בן היבשה שוודאי עוד המתין לדג שלו. היא קיללה את אחותה בשל
כך.

הבוקר הגיעה וגם הפעם פנינה מצאה את עצמה ערה מוקדם מהרגיל.
היא החליקה מתוך מאורתה, ווידאה שאיש לא מבחין בה, והתגנבה דרך
הקשת. כשעלתה אל פני המים החלה לשחות בכיוון קרני האור
הראשונות. היא עברה מרחק גדול מזה של אתמול ועדיין לא ראתה את
כלי השייט. ליבה החל להתכווץ ושחייתה הומרצה. היא גערה בעצמה
על שנתנה לאחותה לעצור בעדה כך אתמול.
חלפה כמעט שעה נוספת בטרם הצליחה לאתר את כלי השייט מרחוק, אבל
הלחץ מליבה לא פחת. היא התקרבה בחשש מפני מה שהייתה עלולה
לגלות.
דמותו של בן היבשה השוכב נגלתה בפניה לאיטה. היא מצאה את עצמה
מחייכת בהקלה כשראתה את ביטנו עולה ויורדת בקצבן העדין של
נשימותיו. הוא נראה שליו כל כך עד שפשוט לא הייתה מסוגלת לייחס
כל משמעות לדברי אחותה. יהיה אשר יהיה הרוע שדיברה עליו, היא
לא הצליחה לראות אותו.
היא צללה ומצאה בשבילו דג שמן במיוחד כפיצוי על אתמול. כששבה,
העירה אותו בהשפרצה קלה על הפנים. בן היבשה התיישב באיטיות
וחייך לעברה. היא השליכה לעברו את הדג וקיבלה את תודתו. בזמן
שאכל, עקבו עיניה אחר כל תזוזה שלו. היא ניסתה למצוא אמת כלשהי
בסיפורים אבל לא הצליחה למצוא בו שום דבר מאיים. בסך הכל בן
יבשה בודד שנסחף עם הגלים.
היא לא חשבה שתוכל לחזור אליו שוב לאחר המטלות ולכן צללה לחפש
בשבילו דג נוסף. אחותה וודאי כבר גילתה על חסרונה ופנינה יכלה
רק לקוות שזו לא כועסת עליה דיו בכדי שתמסור אותה כך אל ידיהם
האכזריות של המועצה. היא ידעה מה העונש על חשיפה מרצון. הם
יקיימו לה משפט ראווה בכדי להזהיר את הבאים ואז יבצעו את גזר
דינה בפומבי.
בן היבשה הרים את הדג הנוסף והביט בנערה. תמיהה פשטה על פניו.
פנינה לא ידעה כיצד להסביר לו שהדג הזה מיועד לאחר כך. היא
קיוותה שהוא מסוגל להבין זאת לבד וצללה חזרה אל העמק. למרות
המרחק הגדול, היא הצליחה לשוב בזמן שלא היה ארוך יותר משאר
איחוריה הרגילים. ליבה החסיר פעימה כשעברה דרך הקשת אך כל
תושבי העמק היו עסוקים במטלותיהם וכלל לא שמו לב אליה.
אדווה התעלמה ממנה כשתפסה את מקומה לצידה. עיניה הכחולות של
אחותה היו מרוכזות בטבעות האבן דרכן העבירה את האצות המעובדות
וכלל לא היה נראה שהיא מבחינה באחותה הקטנה. פנינה נאלצה לשלוח
את ידה בכדי להסב אליה את תשומת ליבה. לבסוף, אדווה הפנתה אליה
את מבטה שלא ברצון. הכחול בעיניה שיקף כעס עמוק ואצור כשהביטה
בה. אבל לפנינה כלל לא הייתה כוונה לריב איתה. היא הניעה את
ידיה בתנועות איטיות כשיצרה בעזרתן ארבעה מילים שהיה בהן די
בכדי להמס את זעמה של אחותה.
"תודה שלא הסגרת אותי".
עיניה של אדווה רעדו והיא הסבה אותן אל הטבעות. היא ניסתה
לחזור לקצב העבודה אך האצות בידיה לא הצליחו להיקשר כמו שצריך.
לבסוף נכנעה ושבה להביט באחותה הקטנה.
"זה לא אומר שאני לא כועסת עלייך". אמרה.
"אני יודעת".
אדווה היססה רגע קצר והמשיכה. "אני פשוט כבר לא יודעת איזה
גורל עדיף בשבילך. להישפט בידי המועצה או להיאכל על ידי בן
יבשה".
"הוא לא יאכל אותי", פנינה הייתה נחושה בדעתה.
"אני באמת מקווה שאת צודקת אבל דעי לך שאם תתגלי, את החלטת
המועצה לא יהיה ניתן לשנות. אף אחד לא יצא זכאי ממשפט הצדף
האדום".
פנינה כיווצה את צווארה לשלושת המילים האחרונות. משפט הצדף
האדום לא היה נושא שדובר כחלק משגרתם היום יומית של בני הים.
היו כאלה שהנושא הכעיס אותם. אחרים פחדו. ובכל זאת הדבר היה
חלק בלתי נפרד מסיפורי הילדים שעסקו באותו נושא בעייתי. אבל
ככל שחלף הזמן ופנינה גדלה, היא נטתה להתייחס לאותם סיפורים
כאגדה. עד לפני ימים בודדים אפילו לא הייתה משוכנעת בקיומם של
בני היבשה. אך עתה כשפגשה אחד, האגדה הפכה לאמת וכך גם משפט
הצדף האדום אשר נקרא על שמה של הבוגדת הראשונה. אבל פנינה לא
ראתה את עצמה כבוגדת. הסיבה הראשונה שהאכילה את בן היבשה הייתה
על מנת שלא ייצא לטרוף את בני מינה. אך איזו סיבה הייתה לה
להאכיל אותו עכשיו כשהוא נמצא רחוק כל כך? ובודד.
המחשבה על כך כיווצה את ליבה והציבה אותה מול האמת.
היא פיתחה רגשות כלפיו.
לחיוך העדין שהתפשט על פניו בכל פעם שראה אותה. לקול הרך שיצר
בגרונו בכל פעם שהביע בפניה את תודתו. רק עתה הבינה עד כמה
ציפתה לכל אלה. עד כמה הייתה גדולה הציפייה לראות אותו שוב.
וכשהבינה זאת, התחושה רק גברה.
בזווית עיניה היא ראתה את ידיה של אחותה יוצרות תנועות חדשות.
נדרש לה רגע ארוך לפרש את המילים.
"פנינה, אני מבקשת ממך כאחות גדולה הדואגת לאחותה הקטנה. אל
תשחי אליו יותר, בבקשה. את לא תספרי ואני לא אספר. אף אחד לא
יידע והכל יהיה בסדר. אני מתחננת בפנייך". עיניה של אדווה
ביטאו את הכאב שלא הצליחה להעביר דרך הידיים.
פנינה חשה התכווצות נוספת בקרבה. המילים היו חדות מספיק בכדי
לפגוע במטרה. אחותה בסך הכל דואגת לה. כפי שהיא עצמה דאגה
לאותם שלושה גורים צעירים שלא ראתה כבר יומיים. אבל גם לבן
היבשה היא דואגת. והכאב בליבה גבר כשהנידה בראשה לשלילה וראתה
כיצד המאור בעיני אחותה נחלש וכבה.
"את מסוגלת לחשוב רק על עצמך", היא אמרה בחדות והפנתה לה את
גבה.
פנינה רצתה לומר לה שזה לא נכון. שהיא חושבת על כולם. על בן
היבשה, על הדולפינים וגם על תושבי העמק שכל שעשתה נועד
מלכתחילה בכדי להצילם. אבל אחותה חזרה אל האצות וסירבה להביט
בה שוב.
פנינה סיימה את חלקה בשזירה מעט אחרי כולם ויצאה לחפש לעצמה דג
עסיסי. בזמן שסעדה את ליבה הבחינה שאחותה כבר לא עוקבת אחריה.
היא נזכרה שראתה אותה שוחה עם שן כריש למקום פרטי כלשהו בחלקו
האחורי של העמק. הם וודאי עסוקים בפעילות פרטית כלשהי ופנינה
החליטה לנצל את ההזדמנות. היא יצאה מחוץ לאזור המותר והחלה
לשחות לכיוון בן היבשה.
גם הפעם הדרך התארכה. השמש הגיע אל שיא גובה וכבר החלה לרדת
כשמצאה אותו. הוא ישב בנוחות במרכז כלי השייט, רגליו פרוסות
לפנים וידיו שעונות לאחור. היא שחתה אליו וכשהייתה קרובה
הצליחה לשמוע זמזום עדין שמשך את תשומת ליבה. היה זה צליל מענג
וממכר כממתק בפיה. היא העזה להתקרב עוד וגילתה כי הזמזום בוקע
מפיו של בן היבשה. זה היה שונה מקולו הרגיל והיא חשה שזה משהו
שנועד להיות יפה.
בן היבשה הסב את ראשו והביט בה. כנראה שהוא זיהה את התעניינותה
בקולו משום שהוא הפנה אליה את גופו והגביר את שירתו. המנגינה
הפשוטה התחלפה במילים רכות שתפסו את הקצב והתגברו עם כל רגע
שחלף. פנינה חשה עצמה נשטפת במערבולת של קולות מהפנטים שהעבירו
בה רעד מענג. כל גופה היה כאוסף של פנינים רועדות שנעו בקצב
המילים המסתוריות. היא הצטערה על שלא הבינה אותם. הצטערה אף
יותר על שלא הייתה מסוגלת לשיר כך בעצמה.
בן היבשה הגביר את קולו והרטיט את גופה כמו אצה הנשטפת בחסד
הגלים. היא העזה להתקרב עוד ולפני שהבחינה בכך, מצאה עצמה
נשענת במרפקיה על שוליו של כלי השיט ומאזינה לו בשקיקה. רק
כשפסקה שירתו גילתה עד כמה התקרבה. היא הייתה במרחק הושטת יד
וליבה הלם בבהלה.
בן היבשה חייך אליה ברוגע ובאותו הרגע פנינה החליטה סופית שלא
ייתכן כי יצור אשר מסוגל להשמיע קולות יפים כל כך מסוגל להיות
רשע. היא הביטה בו והשיבה בחיוך משלה. הוא זז לכיוונה והושיט
את ידו. אצבעותיו מתקרבות באיטיות אל פניה. היא עצרה את נשימתה
ונתנה לו לגעת בה.
המגע היה חם. חם יותר מחיבוק אימהי. היא מעולם לא ציפתה שזה
יהיה נעים כל כך. האצבעות החליקו במורד פניה וצרבו את עורה
בנעימים. רק פעם אחת חשה פנינה בחום כזה. היה זה כשהתקרבה יתר
על המידה אל כדור השמש שבעמק. עתה הרגישה כאילו הניחה עליו את
פניה, והתחושה הייתה ממכרת. בן היבשה פרס את ידו על לחייה וכרע
לכיוונה באיטיות. פניו התקרבו אל פניה.
קרוב כל כך.
קרוב מידי, היא הבינה בבהלה ודחפה עצמה לאחור.
בן היבשה איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל מכלי השייט. הוא ייצב
את עצמו בכבדות ופנה להביט בה. למרות הכל, היא לא מצאה כעס
בעיניו. הוא הזדקף ואמר משהו שנשמע כהתנצלות יחד עם המחווה
העדינה שיצר בגופו. ליבה של פנינה עוד תופף בקרבה. עיניה היו
פעורות כשהביטה בו, עדיין מנסה להבין מה הוא ניסה לעשות.
בן היבשה הביט בה בדממה. היא ראתה אותו מזיז את שפתיו אך שום
קול לא בקע מבעדן. עיניו סרקו את פניה ואז התקבעו בנקודה כלשהי
מאחוריה. הבעת פניו העדינה השתנתה באחת. הוא קפץ על רגליו
והצביע על הנקודה שלכדה את מבטו. קולות רמים החלו לבקוע מפיו.
פנינה הסתובבה בבהלה אך לא ראתה דבר. ואז היא הבחינה בגוש אפור
ורחב שהתנשא אי שם באופק, כמעט ולא נראה על רקע האוויר הצפוף.
יבשה, היא ניחשה. עולמם של בני היבשה.
היא שבה להביט באיש שעמד מעליה. הוא אמר משהו והצביע שוב אל
עבר הכתם האפור. היא לא התקשתה להבין את הבקשה. בן היבשה יוכל
לדאוג לעצמו ברגע שידרוך על אדמה יציבה ולא יזדקק לה עוד. היא
תוכל לחזור אל העמק ולשכוח שכל זה אי פעם קרה. היא לא תספר.
אחותה לא תספר. וכולם יהיו מרוצים.
אם כך, מניין הגיעה תחושת העצב שאחזה בה פתאום?
היא לא רצתה להיפרד ממנו, אך לא היה בליבה למנוע זאת ממנו. הרי
לא תוכל להשאיר אותו בים לנצח.
יודעת מה עליה לעשות, היא צללה מתחת לכלי השיט, עלתה מצדו השני
והחלה לדחוף אותו לכיוון האדמה המרוחקת. שוב היא מצאה עצמה
קרובה אליו בצורה מטרידה. אך בן היבשה ישב בצדו השני של כלי
השייט ושם את מבטו ביבשה המתקרבת לאטה. פנינה זיהתה את
ההתרגשות שחלפה בגופו אך היא לא הצליחה לשחזר אותה בגופה שלה.
במקום זאת היא חשבה על הדברים שתאבד. היא לא תשמע עוד את קולו.
לא תראה את חיוכו. לא תתענג על שירתו. זה יחסר לה, היא ידעה,
ובכל זאת היא דחפה במרץ.
היבשה הייתה רחוקה מכפי שחשבה והגלים הלמו מנגד. פנינה החלה
להתעייף במהירות עד שכבר היה נדמה לה כאילו הם ממשיכים לצוף
במקומם. השמש הייתה קרובה אל קו האופק כששריריה הלמו במחאה.
סנפירה עוד המשיך להכות במים אך כבר היה נראה שהם רק מתרחקים.
היא קרסה על כלי השיט בידיים פרושות ושמטה את ראשה על המשטח
הקר. הסנפיר שלה כאב. נשימותיה היו חדות וצורבות. היא עצמה את
עיניה והאזינה באי רצון לגלים המכים סביבם.
השמש נעלמה מתחת לאופק ואת מקומה תפס ירח מלא שהאיר שמים מלאים
בכוכבים. פנינה חשה במשהו נוגע בראשה. מגע חם ועדין. היא הרימה
את פניה וראתה את בן היבשה ניצב מעליה. פניו היו חשוכות מצל אך
היא דמיינה אותו מחייך. הוא ליטף את ראשה בעדינות ועודד אותה
בשיר מהפנט. פנינה חשה כיצד ליבה מאיץ את פעימותיו. הדם הומרץ
בעורקיה וחידש את הספקת החמצן אל השרירים. היא הרימה את עצמה
בכוחות מחודשים והמשיכה לדחוף לצלילי קולו המענג.
הם הגיעו אל היבשה כשהירח היה מעליהם. הייתה זו הפעם הראשונה
שפנינה ראתה אדמה שנמצאת מחוץ למים. אור הירח חשף בפניה חול
וצמחייה סבוכה מהסוג שלא ראתה מעולם. היא דחפה את כלי השיט אל
החוף וצפתה בבן היבשה מדלג ממנו אל החול. הייתה זו כנראה הפעם
הראשונה בה ראתה אותו עושה שימוש מלא ברגליו. שיווי משקלו
הדהים אותה כשקפץ על החול והחל לקרוא בשמחה. היא התרחקה מכלי
השיט והתקרבה אל היבשה. מעולם לא שחתה גם במים רדודים כל כך.
הגלים הכו מאחוריה ודחפו אותה אל החוף. כשנסוגו, היא מצאה את
עצמה לגמרי מחוץ למים. התחושה הייתה מוזרה כשסנפירה המתפתל הכה
לשווא על החול הקר. שריריה עמדו על סף קריסה וכל שהשתוקקה לו
באותו רגע היה להניח את ראשה ולשקוע בשינה עמוקה.
היא הביטה בבן היבשה שהפסיק לקפץ ועתה כרע על החול והחל מנשק
אותו. המראה שעשע אותה אך אפילו כשחייכה חשה בכאב הלא מרפה של
שריריה. הוא נעמד כעבור רגע ופנה לעברה. כשכרע לעברה האיר הירח
את פניו ופנינה ראתה שהוא מחייך. מראה שהסב לה עונג. הוא אסף
סביבה את זרועותיו והרים אותה בעדינות מהחול הקר. פנינה
התמוגגה מהחום העז שעטף אותה. היא נצמדה אל גופו ונתנה לו לשאת
אותה מתחת לצמח גבוה ומוצק. הוא התיישב תחתיו והשעין אותה על
גופו. היא הטילה סביבו את זרועותיה וספגה עוד מהחום הרב שנפלט
מגופו.
הוא ליטף את ראשה ואימץ אותה אליו. נשימותיו היו רגועות ביחס
לנשימותיה. היא הניחה את ראשה על חזהו והאזינה להלמות ליבו. זה
הרגיע אותה. היא עצמה את עיניה וניסתה להירדם. לא היה דבר
שרצתה יותר באותו רגע מאשר להירדם בזרועותיו. לתת מנוחה
לשריריה. לנשימותיה.
היא פיתלה את ראשה על חזהו ומצאה תנוחה נוחה בה תוכל להירדם.
בן היבשה הניח את ראשו על כתפה וזמזם מנגינה נעימה באוזנה. ידו
עברה בשיערה ועוררה בה רעד נעים. היא חייכה בקרבה וחשה כיצד
היא שוקעת לאיטה בשינה עמוקה. נשימותיה נרגעו והכאב בשריריה
פסק.
חלף זמן בטרם הבחינה שהמנגינה פסקה. היא ניסתה להבין מדוע
עדיין לא נרדמה. ידו הייתה כבדה פתאום וראשו נע במעלה כתפה.
נשימתו על עורפה הייתה מדגדגת והדגדוג התחלף בכאב כאשר שיניו
ננעצו בבשרה.