כל מה שהיא רואה מתוך זוג העיניים האלו, הם רק זיונים.
רבים או מעטים, מעטים או רבים.
היא בעצם רק חור, נותנת להם להיכנס, כמה שיותר. כבר לא
משנה הגודל, מי מדבר בכלל על אהבה.
כולם אומרים שכבר אין לה כבוד בסיסי, כבוד עצמי,
אבל אולי הם אלו שטועים. היא נהנת מזה, גם הם במקום כלשהו.
לכן זה אולי לא כל כך שלילי, הנאה זה לא דבר אסור.
מותר לי להנות, להתענג על ההנאה הזו.
מצד שני היא יודעת טוב מאוד שזו לא סתם הנאה שמניעה אותה.
זה ההרס שהורג אותה, הורג אותה מבפנים.
הורג את כבודה, הורג את העצמיות שבה, הורג אותה. היא מודעת
לעובדה שיש
לה את זה. היא יכולה להסיג כל אדם שהיא רוצה, כל מה שהיא רצה.
זה הדבר שהיא הכי טובה בו. לתת את עצמה כולה, למכור את הגוף
שלה
לאנשים אחרים. היא כבר לא של עצמה. היא לא שייכת לעצמה. היא
שייכת אליהם.
אל אלה שהורגים אותה והיא משתפת פעולה.
היא יודעת שאיך שהיא מסיימת שם היא הולכת לשתות איזה שוט
טקילה, לפגוע
בעצמה עוד יותר. הרי זה מה שהיא תמיד עושה מנסה לשכוח לשתות
ולשכוח.
להכאיב לעצמה לנסות לטשטש את כל רגשות האשמה. |