זיעה ניגרת על גבו, שמש קופחת על ראשו. הוא מוריד את המדים
השחורים ולרגע נחשף העור הבהיר, הספק שזוף-ספק מלוכלך של החזה
שלו. הוא מחליק על עצמו את הגופיה המודפסת מהישיבה וחשופות
נשארות רק הכתפיים.
המבט שלנו מצטלב לרגע ואנחנו מפנים אותו מייד הצידה, כי
אינטימיות בסיסית כזאת היא לא משהו שאנחנו רגילים בו.
מתיישבת במכונית, עייפה וקצת מבוסמת (יותר מהשעה המאוחרת מאשר
מהיין) - אני מבקשת ממנו לא להסתכל. מורידה את החולצה השחורה
גם אני, מחליפה לטי שירט מהבית ומשתדלת שלא לחשוב על האם הוא
עומד בפיתוי הלא-כל-כך גדול הזה.
דגמ"ח שחור, שהוא החליף לג'ינס משופשף עם קרעים בברכיים
(אותנטיים, לא כאלה ששילמו עליהם), שוכב על המושב מאחור. הוא
מיטיב את הכיפה ומתחיל לנהוג. אנחנו צוחקים ומדברים, אנחנו
ידידים טובים בסך הכל.
אבל מדי פעם מתגנבת לי איזו מחשבה מטרידה, בת קול של אח שלו או
של הבוס שמציעה - זה היה יכול להיות נחמד.
לגעת בעור הבתול הזה, ללטף אותו, לקבל ממנו נשיקה - אפילו על
הלחי. להחזיק לו את היד, לחייך קרוב אליו.
להחזיק בקסמי את הבחור הדתי, המסוקס, עם הכיפה הסרוגה - לגעת
בה... כמה שזה מוזר.
הצבר האולטימטיבי, שרץ, שיתגייס ליחידה קרבית מובחרת, שמכיר את
הארץ לאורכה ולרוחבה, שלא מפחד לא מטרמפים וגם לא מגראס. לנשק
אותו, לשכב איתו?
להיות החילונית שטימאה אותו.

זה יכול להיות מרתק, אין ספק. לגלות אצלו אינטימיות ולדעת שהיא
שמורה רק לי, לדעת שיש לי מונופול על המגע שלו.

אבל להשפיל את המבט כשהחברים שלו ירכלו עליי, כי איזו מן
חילונית יוצאת עם בחור ישיבה?
ולא לצאת בשישי בערב, או - לדעת שההורים שלו בטח לא ממש רואים
את הקשר בינינו בעין יפה.
ויותר מהכל - להפסיד ידיד. ששם ברקע, לסירוגין אמנם, קרוב לעשר
שנים. להפסיד דיונים פילוסופיים על דת, אהבה, משמעות החיים על
פני האדמה... בשביל ניצחון אחד על מרחק נגיעה.