בחסות הליל נמתחו כבלי תיל
צועקים בקולה של אם.
תכשיט שמעז, צוף להקיז
לאורכה של ידה הרפה
טיפות נמרצות אל השוקת רצות
שושנים ממלאות את באר הנשמות
מבעד לכיס המרה נשמעה קול נערה
מגיח עדר פרים, לובש מבט מהורהר
הם שונאים את הטעם אך חוששים מהזעם
לכן ניגשים במהרה.
נוגסים, לוקקים את התפרחת גורסים
והשוקת המתה בקול מסופק
מדי פעם נחרה נשמעת, כשעוד קיבה מספחת
את מה שהיה פעם שלי
נועץ עיני אל העדר וקולי עוטף נדר
" אם לא תפסיקו, סופכם יהיה כאן"
אך האסופה ממשיכה, למרות ידי המוחה
משביעה את רעבונה הניצחי.
ופתאום מתוך זעם מר, עולה בן בקר
מכולם מבטו אוחז דום
בשקט פוסע ובידי אז נוגע
לוחש לי לחישה חרישית
מביט בהמון, בחיוכו צימאון
"הרי דשן בני, מפריח פרחים חדשים."