פעם בשבוע, בדרך כלל בימי שני
אני מרגישה שאני רוצה להשיל את כל עורי
ומכיוון וזה בלתי אפשרי, ואני יודעת
(ניסיתי)
אני מקלפת מעצמי את קליפת הברזל
שהיא היישוב שלי, הקטן
הצפוף, הנקי מדי
וחומקת באוטובוס לתל אביב

שם הרחובות מלוכלכים
ואנשים עם לבבות שבורים
יושבים על ספסל רנדומלי ברחוב
והם מחייכים, ואני
מביטה אל מה שנראה כמו השתקפות של עצמי
בחלון ראווה של איזושהי חנות וינטאג' ישנה
הם מוכרים בגדים משומשים, ולפעמים
אם אחפש ממש ביסודיות אמצא
גם לב משומש
במצב טוב


24.11.09