כלבים, על ארבעת רגליהם, הולכים לאיבוד.
האנשים השייכים להם תולים שלטים בתחנות אוטובוס: אבד כלב
האסקי-סיבירי העונה לשם ג'רונימו. אם ידוע דבר על מקום הימצאו,
נא לפנות בדחיפות. פרס כספי מובטח.
האנשים שלא איבדו כלבים יושבים באוטובוסים שנוהמים דרכם בשצף
ומבעד לחלון נשקפים פירזול גולן ווירהייטמר נגרות עץ אמנותית
סונול הגלריה פלאפל הצומת למכירה קונים עיתון ומקבלים כוס קפה
אבד כלב האסקי-סיבירי העונה לשם ג'רונימו גלגלי הצפון דפוס
אקסאם גלידה חצי חינם.
חלק מאותם אנשים שלא איבדו כלבים הם חיילים, והם מפנים מקומם
לחלק אחר מאותם אנשים, והם קשישים לבני-שיער. הקשישים, בתורם,
מפנים מקומם לחיילים אחרים, שמפנים את מקומם לקשישים אחרים,
ולפתע אין באוטובוס דבר, רק חיילים וקשישים המחליפים מקומותיהם
אלו לאלו ללא הרף.
בחלון מצעד השלטים נמשך. אבד חייל האסקי-סיבירי העונה לשם
ג'רונימו. אחד הקשישים עומד על מקומו (הזמני, לפני שיהפוך
להיות מקומו של חייל, שיפנה אותו לקשיש) ונושא קולו: ג'רונימו!
כל החיילים מסבים פניהם אליו ועונים-נובחים באחידות, כאילו
לחצו על עצר-המחלק אחרי פריקה יחד, כדי שלא ידעו כמה
ג'רונימוים יש בכוח.

טו-טו-טו-טו-טווווו. בחדשות של השעה שלוש לא אומרים דבר. שדרן
החדשות אומר השעה שלוש, כאן ג'רונימו מגלי צהל ואז שותק
בעיקשות משך שמונה וחצי דקות. השקט שנוצר בולע לתוכו, כמו חור
שחור, את כל יושבי האוטובוס, אחד-אחד, וממש לפני שנשאב פנימה
הנהג, צורד קולו של שדרן החדשות מגרונו ומגלגל עד כאן מגלי
צהל, ואנחנו ממשיכים לנסוע באוטובוס ריק, רק אני והנהג, עד
לתחנה המרכזית.

בבית אין לי אוויר.

כל הרהיטים מתרסקים זה לתוך זה מכוח הוואקום. הכל מאסה יצוקה
של חומר; הרצפה מתהדקת אל התקרה והקיום מתקפל כמו אקורדיון.
אני צועדת בין מולקולות החומר ואומרת הלו אל תוך מכשיר הטלפון.
הלו. הלו. הלו. פעמון הדלת מזמזם. הלו. בעינית הדלת כתם מעורפל
אומר לי שלום. אין מקום להכנס, אני אומרת, הכל מלא במשהו. אין
מספיק חומר בכדי להדוף את החומר, אין מספיק ריק בשביל להניס את
הריק.
האור בחדר המדרגות מתהבהב לכדי חושך ושב להופיע. האור בחוץ
מתנקז עד שהוא נגמר.
מישהו שם איבד את הכלב שלו, אני מסתכלת אל החושך שבחוץ ומנסה
למצוא בתוכו כלב, כמו בציור השבועי לילד.
איזה ילד איבד שם את הכלב שלו. אמא שלו הסיעה אותו בין תחנות
האוטובוס וחיכתה בשקט במכונית המותנעת עד שידביק את השלטים
המודפסים אל משטחי הפרספקט השרוטים עליהם נכתב בלורד אורטל כהן
השווה. כשהוא נכנס חזרה לאוטו והתיישב במושב האחורי נטתה
המכונית לצד אחד מכובד משקלו של הלב. היא חייכה אליו בחמימות
דרך הראי ובלב שלה היא ידעה שאף אחד לא יתקשר.