מי אני. מה אני.
מי אני. מה אני.
מה. מה.
מה.

בשביל להתעורר אני כותב לך מכתב אחד מאלה שאתה כותב רק כשאתה
מסטול, רק כשאתה רוצה להתעורר. אז מה נשמע אצלך, אני לא יודע.
את גם לא מספרת. אני יושב על ענן ומחכה שירדו הגשמים. אתמול
היה יום בצורת נוראי, אכלנו רק פלאפל. ירדתי לשכונה וראיתי את
הילדים הקטנים עושים בשר על האש. הם לא הציעו לי להצטרף, כי
אני מבוגר, וגם כי אני בלתי-נראה. שמעתי בחדשות שהעלו את כל
איראן לשמיים, וישבתי ופיצחתי גרעיני תותים ליד עץ האזדרכת
שהיה צומח פעם כל יום בסתיו. הייתה לי ילדות נוראית, ואני
קילפתי סיגריות ונזכרתי איך פעם הילדה הרביצה לי מכות נוראיות,
וכפתה עליי ללקק לה את הרגליים, ואז ישבה עליי ברגליים פשוקות
וחנקה אותי בפות שלה כשהיא משתוללת בצחוק. וכל הילדים האחרים
עמדו מסביב וצעקו לה "תהרגי אותו," ואם ראש-הממשלה לא היה
מתערב זה היה נגמר ברצח. עד היום יש לי סימני פות על הפנים.
בגלל זה אני הולך עם מסכה של צב נינג`ה.

כשהדלקתי את הסיגריה לא ידעתי שהיא תתפוצץ לי בפנים. לכן לא
נתתי יותר מדי כללי זהירות לעצמי בנושא. אבל היא התפוצצה,
וגרמה לי לכוויות קשות בכל חלקי גופי, וריסקה לי את הביצים
בפטיש על אזמל חמש קילו, הוא רימה במחיר. אז שטפתי את הפנים
ויצאתי לשוח בגינות ציבוריות של המלכות הברונטיות הסטודנטיות
שתמיד חיפשו להשאיר להן "כלב" לסופשבוע. לפעמים ככה הייתי עושה
קצת כסף. הן היו דוחפות לי עציצים ומכוניות לתחת, ומאלצות אותי
לאכול להן את החרא אחרי שטבלו אותו בדבש יונים. אני ספגתי
הכול, והן היו מתגמלות אותי בזיון פראי ונשיקה על המצח, משלמות
לא יותר מדי, ושולחות אותי לצוד ארנבות בשדה הפתוח. אלה היו
ימים של בושה, של חרפה, בהן הייתי הולך מקולל ע"י עם רב ומביא
דליים של מים מהברזים לים כדי למלא אותו. הם קראו לי משוגע,
וילד-תפלצת, ואני הייתי בוכה, את לא יודעת עד כמה. הן לא ריחמו
עליי, הכלבות האלה, הייתי להן עבד נרצע כבול בשלשלאות תשוקה.

יום אחד לא הגיעו עוד מכתבים ממך. ויום אחרי זה כן, אבל אותו
יום לא. הרגשתי כה בודד, כאילו סיעור-מוחין קפוא של אש וחשמל
משתולל לי בביצים. רציתי לרוץ אליך, אבל אמרו לי שאת מהירה
יותר. רציתי לכתוב לך, אבל לא היה לי עט או עיפרון, והדפים
אזלו. זה היה כה עצוב, ישבתי על גבעה צופה לים ונתתי לנגוהות
השקיעה לצבוע את פניי בדמדומי ערב-רב. בכיתי את דמעותיי אל
שדייך, והן עטפו אותי בחמימות כשינקתי את הבל החלב מעל שפתיך
החיוורות. לא היה לי זמן לאהוב את כל העולם, אחרי מה שהוא עשה
לי. הייתי מלא כעס וטינה. לכן החלטתי לעשות מעשה וצללתי לים.
הוצאתי את השסתום ונתתי למים להישפך לתוך קרקעית האדמה, לתוך
מרכז כדור-הארץ, אל העבר השני. כל הים-התיכון התרוקן, והדגים
פרפרו על האדמה הבוצית, בין שברי בקבוקי בירה על מוחי המדמם.
חרבנתי שם, בשממה. פלטתי את כל הטינופת וירדתי לארץ כנען לערוג
לבתולות-הים שנשארו מיותמות בתוך גיגיות קרות. הן סיפרו לי
סיפורי אלף לילה ולילה, ודרך עיניהן הטובות ידעתי את המעשים
שלא חפצתי לגעת בהן בשל דרכיי הנלוזות.

כעת אני אדם חדש, ואין לי נקיפות-מצפון על העבר הארור, רק עצב
דק מדק. אני יושב שעות ומנסה ליצור לי את האני החדש, אבל כל
הזמן תוכנת המחשב נתקעת, ואני צריך להתחיל הכול מחדש. אני זוכר
איך אמרת לי שמלפפונים חמוצים לא גדלים על עצים, וש-יקומים
נבראים מכל מילה ומחשבה, ומיחסי-מין עם השכנה. אני לא נוטר לך
טינה על שעזבת אותי לגחמות משחקי הסאדו-מאזו של הקוסיות, רק
קצת מאוכזב. חשבתי שהסיפור שלנו ייגמר אחרת, כמו בסרט, ונדהר
אל השקיעה על גבי דרקון-ים אפלטוני, אבל את עשית את הבחירה
שלך. נותר לי רק לאחל לך חיים מאושרים וזיונים מספקים עם
גברברים צעירים מזלי-ריר. יום אחד כשהייה יקינטון, תדעי איפה
למצוא אותי, ואני מקווה שלא תכסחי אותי בלהבים הנוראים של
מכסחת הדשא של מושיקו, שנחה בחצר מתחת לאלף שמשות שבורות.