אין אחד שלא מכיר את קופידון.
מכיר.... שמע עליו, אולי ריכל עליו מידי פעם, גג שלום-שלום ולא
יותר.

אותו דני שובבני עטור חיתול ותלתלים בלונדיניים שנהנה לשחק
בחיים של אחרים.

אותו בן קטן וחביב של ונוס היפיפייה, הקונדסון.

אבל מי, חוץ מאמא שלו והאלים האחרים, קורא לו דוני?

מי מכיר אותו באמת?

ולמה בדיוק הוא כל כך אוהב לסבך את חייהם של בני התמותה??



סיפורנו מתחיל ביום בהיר אך קריר, בו דוני הקופידון ישב,
כהרגלו, על הענן האהוב עליו.

ישב, ומידי פעם מתח את קשתו ושלח חץ תמים, לכאורה, לעבר
האדמה.

תמיד מצליח לו, לדוני... דוני בול-פגיעה, חץ משחת, שד מקשת...
הרבה כינויי חיבה לאותו קונדסון קטן.

הבעיה של דוני הייתה שלפעמים הצליח לו יותר מידי - קרה גם קרה
שדוני שלנו פגע פעם, או פעמיים, יותר מידי באותו אדם. מה שגרם
לקצת שברון לב על כדור הארץ, לנזיפה של ונוס בדוני בנה הקטון
ורווח גדול לייצרני השוקולד וחנויות הפרחים. אך הוא לא ייחס
לכך יותר מידי חשיבות. לא היה לו עד כדי כך אכפת מהתוצאות -
העיקר הפגיעות.

אבל דוני הפך ונהיה משועמם. נמאס לו לפגוע באקראי, הוא רצה,
פעם אחת לפחות, לבחור את "הזוג המאושר"... מעין ניסוי קטן -
"זוג שמור". ללא פגיעות נוספות... לפחות עד שתעבורנה השפעתם של
החצים הראשונים.

אז נחזור לאותו יום בהיר אך קריר, בו דוני ישב על הענן האהוב
עליו. באותו יום ספציפי (בהיר אך קריר), בחר דוני להתחיל את
הניסוי הקטן שלו. הוא נשכב על בטנו והציץ כלפי מטה דרך המשקפת
התכולה שלו. כיוון ימינה וקצת שמאלה, שיחק קצת עם העדשות כדי
לקבל פוקוס טוב - שידע במי הוא בוחר. וכך ישב ועבר אדם אדם,
לנסות ולמצוא את הזוג שלו - הזוג המושלם.

לאחר מספר שעות הבחין בבחור בחורה צעירים. באף אחד מהם לא פגע
אפילו לא אחד מחציו הרבים.

ישב לו דוני והביט בשניים שעות ארוכות עד אשר החליט כי זהו
הזוג. אלו הם השניים.

נעמד דוני על רגליו, הוציא חץ ארוך ודקיק, מעוטר בלב אדום,
מאשפת החצים הורדרדה שלו (ונוס בחרה אותה),מתח קשתו, כיוון
היטב ושחרר את החץ הארוך. מיד בחר לו חץ נוסף מאשפת החצים
ושחרר גם אותו מקשתו המתוחה. לאחר מכן הניח את קשתו על הענן
וחזר לשכב על בטנו ולהציץ על השניים.

החצים פגעו בהם. לא היה כל ספק. שדוני בול פגיעה יפספס?

שהשד משחת ישחרר חצי סרק?? מה פתאום!!!

אבל דוני, לצערנו, לא שם לב לדבר אחד.

הן הבחור והן הבחורה - ביישנים. מה שאומר שהניסוי של דוני הולך
לקחת זמן רב מאוד... ודוני שלנו - חסר סבלנות. קונדסון. תמיד
קופץ ממקום למקום.

"דוני", קראה ונוס "בוא תחזור הביתה... תמשיך מחר".

דוני עזב בחוסר חשק את עננו האהוב ואת "הזוג הנבחר" שלו,
בידיעה שכבר מחר, גג מחרתיים, הם יהיו ביחד.



שבוע עבר ודוני שכב, מתוסכל, על עננו האהוב. הוא לא הבין מה
השתבש... החצים היו מהחצים המובחרים שיש. חצים מהירי פעולה
ומדוייקים. הוא ידע שהוא פגע בהם, והוא הבחין בכל הסימנים
הרגילים של הפגיעה - מבטים, חיוכים, דיבורים ופלירטוטים, אבל
הנושא פשוט לא התקדם.

ונוס ניסתה להרגיע אותו, להסביר לו שהדברים האלה לוקחים זמן
ולעיתים אי אפשר לזרז את הדברים. שיש אנשים שאפילו החצים הכי
טובים לא יכולים לזרזם.

עוד שבוע עבר, וביום סגרירי וסוער, ישב לו דוני על הענן האהוב
שלו. רגליו מקופלות אל חזהו ופרצופו כעוס. הוא היה מתוסכל
ומבולבל - הוא לא הבין למה השניים לא מתקדמים.

למה כל אחד מהם מחכה שהשני יעשה את הצעד הראשון.

גשם כבד התחיל לרדת. תלתליו של דוני נרטבו וכבר לא נראו כמו
תלתלים כלל וכלל. הוא היה רטוב, והחל לרעוד - ספק מכעס ותסכול,
ספק מהקור ששרר על הענן. פרצופו היה רטוב - ספק מהדמעות וספק
מהגשם. זו הייתה הפעם הראשונה שמשהו לא הצליח לו.

הוא ידע שהוא פגע, הרי דוני בול-פגיעה לא מפספס!! שחץ משחת
ישלח חצי סרק??!! מה פתאום!!!!

אך הייתה זו הפעם הראשונה שחציו לא גרמו אושר... את אותו אושר
עילאי ראשוני.

כבר שבועיים הוא ממתין שיקרה משהו, וככל שהוא נהיה יותר ויותר
מתוסכל, בהתאמה גם אותם בחור ובחורה. הצעד הראשון הזה כנראה
פשוט גדול מידי... איפה צעדי התינוק שצריך אותם?

ודוני ישב לו בגשם.

בקור.

עם פנים רטובות - ספק מדמעות וספק מהגשם.

גופו רועד - ספק מעצב ותסכול וספק מהקור.

שפתיו רטטו - ספק מהעצבות וספק מהכפור.

מה שכן - דוני החל לאבד את תיקוותו. הילד הקטן נתקל בקושי
הראשון הממשי שלו - מה שהתברר כגדול עליו בכמה מידות. הניסוי
הראשון שלו הכשיל אותו - ההשקעה, המאמץ והאכפתיות שלו חזרו
אליו כמו בומרנג, ופגעו בתיקוותו, בתמצית הילד הנצחי שבו.

דוני הניח את קשתו על הענן, הוריד את אשפת החצים הורדרדה שלו
(בחירה של ונוס, הוא מבקש לציין), מגבו והניחה ליד הקשת.

זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שדוני הוריד את את אשפת החצים.
הראשונה וגם האחרונה. דוני קם על רגליו, מחה את הגשם שנזל מתוך
עיניו, הביט מטה על הארץ וידע שזהו. יותר הוא לא ישלח חציו.

אכפת לו יותר מידי. דוני הסתובב ועזב את אותו ענן אהוב שלו,
נטש אולי היא מילה יותר מתאימה.

ונוס הביטה עליו מרחוק וידעה שלשם דוני לא יחזור יותר. שדוני
פרש מהתפקיד. העולם יצטרך להתקדם לבד מעכשיו, להתאהב לבד.

הצעד הראשון הזה הרג את תמימותו ותיקוותיו של דוני.

דוני הקופידון - ילד נצחי, פרש פרישה מוקדמת.

מחר הוא יעטה על עצמו חליפה ויגש לחפש עבודה אחרת.

הגיע הזמן להתקדם בחיים.