כשאת כותבת לי מאי שם שנהיה לך עצוב, ושידעת, ושאף פעם לא
דיברנו על זה כמו שצריך, ושאין לי שום בעיה (בכלל!), ושאת לא
רוצה להגיב לי באותן תגובות שאני רגילה לקבל, ושאולי כשתחזרי
זה לא יסתדר אבל אני אוכל להרים טלפון וזה יעזור לי להרגיש
יותר טוב.
את יודעת. זה נכון. ומה את יודעת בעצם? ואיך את יודעת אם עכשיו
למשל אני מבטאת את כל הכעס העצום שנמצא בתוכי? איך את יודעת אם
אני לא מוציאה את כל השנאה ששוחה בתוכי? איך את יודעת אם אני
לא בוכה כל יום? איך את יודעת כמה אני מזיקה לעצמי? את לא
יודעת. כי את לא שואלת. כי את יודעת, משהו, במעורפל, ואין שום
בעיה להכניס את זה  לשיחה, וקצה קצה הידיעה הזאת לא גורמת לך
לטלטל אותי. וככה זה גם איתו. אז בעצם, מה שאתם אומרים לי, זה,
שהכל בסדר, והכל כרגיל, וזה נורמלי, ואין שום בעיה, שום בעיה
בכלל, כמו שכתבת, אז אני יכולה להמשיך בשקט, ואתם יודעים, ולא
יודעים, ולא תדעו כי אתם לא שואלים ואפשר לישון בשקט כי אין לי
שום בעיה, בכלל, ואם הייתה אז כבר הייתם יודעים.
לפי הסטטיסטיקה, אם יקרה משהו- תגידו- לא ידענו.
אז לא יקרה משהו כי אני יותר חזקה מזה, אבל רק שתדעו, שידעתם.