יש תחתיות שקל מאוד להתמצא בהן. הרכבת של ברלין היא כזו. שתי
דקות עיון במפה ואתה יודע מאין ולאן וברור ופשוט ובעיקר מדויק.
גם זו של סידני די פשוטה אם כי הייתי צריכה לחזור ולשאול שלוש
פעמים את השומר האדיב היכן לוקחים את הרכבת הבאה כי היא נעלמה
לי- בקומה שלישית למטה. גם התחתית של לונדון, בפעם האחרונה
שהייתי שם, הייתה לי פשוטה יחסית.

אבל זו של ניו יורק?

ראשית יש לי זיכרונות מרים של צעיף אדום יפיפה שסרגתי לקראת
החורף וכשהגעתי לתחתית בשעת העומס לא יכולתי להרים זרוע והצעיף
נצמד והלך עם כתפי האחרים מתמוסס מאחורי אדם גבוה וכסוף שיער.
עד היום אני זוכרת עם צביטה בלב  את הצעיף האדום.

הפעם לא הייתי לבד ויכולתי לסמוך על היפה שלי שיעשה את המלאכה.
אני נגררתי אחריו, בתוך מבוך של שמות ועכברושים, לעלות לרדת,
ימינה שמאלה. מזל שאני בכושר מעולה והמדרגות הלא נעות לא
הפחידו אותי,  אז בנחת בחנתי דמויות ופנים.  

האמת, קשה לזהות את התחנה לפי העולים. וכך אנו מצטופפים חליפות
מעונבות, שמלות מהודרות מקושטות תכשיטים נוצצים, בצד נעלי
עבודה וסנדלים שחורי רגל. רובם עם כפתורים באוזניים מציצים
בתחנה החולפת ובנייד שלפניהם כאילו אי אפשר להינתק לרגע ממה
שקורה בקופסית השחורה.  חבל שהגרפיטי נעלמה מהרכבות אבל מצאה
את מקומה ברציני ומפויס על קירות תחנה מחודשים.

והנה עולה קשיש על קביים מדי צבא מטונפים, דגל על קב, פתק קורע
על שרות צבאי והאנשים פותחים ארנק כמעט ללא יוצא מהכלל. הקשיש
אינו מדבר רק עושה תנועה של נשיקת גלימה ובתחנה הבאה מסתלק.
איני יודעת אם נשרט בצבא ולא בהכרח מאמינה לו, אבל קשיש, גם אם
סידר אותי ואותנו, שיהיה לו לבריאות.

עוד הוא יוצא וגבר צעיר נכנס ורועם בקולו. מספר סיפור עצוב
בקול תפאורתי כאילו עומד על במת התיאטרון: ״אני רעב, אני
עייף, כל השבוע אני ישן בתחתית כל השבוע וכבר לא יכול יותר כל
שאני מבקש מכם," הוא מרים את קולו. "זה סנט, חמישה. רבע דולר
חס וחלילה. חמישה כדי שהלילה אוכל להתקלח כמו שצריך אני זקוק
רק ל -35   דולר בשביל חדר בהוסטל והשבוע לא הצלחתי למצוא
עבודה, כלום לא היה. רק דולר, סנט, חיוך, מילה טובה, אנא אנשים
וחוץ מזה,"  הוא מוסיף "יש לי אישה בניו גרסי עם תינוק כלומר
תינוקת בת חמישה חודשים והם גרים אצל האבא שלה ואנחנו חוסכים
עכשיו בשביל דירה." בשלב זה הוא נעצר מתבונן סביבו וכל יושבי
הקרון מסיטים מבט או חופרים באדמה. הבחור מזדעק קולו מטפס
לגבהים "ושיהיה לכם חג שמח אם אתם יהודים." אנשים מחליפים
מבטים הילדה מולי נצמדת לאימה בחשש מה אבל איש לא אומר דבר,
כאילו לא היה.

אחרי שהלך הרעים האח הגדול מרמקול מרוחק "החוק לא אוסר קיבוץ
נדבות אבל אתם מתבקשים לא לתת כדי לא להפריע את מנוחת
הציבור."

ואני, אני מחכה שברגע הבא יכנס פרופסור מפוזר עטור רעמה מלבינה
סטייל בן גוריוני  ויחלק דפים ויבקש מאתנו התייחסות לניסוי
שערך על תושבי התחתית  אבל במחשבה שנייה אני מוחקת את הפרופסור
מהתמונה אם היה נוהג כך היה בטח זוכה למכות מאלה שסודרו על
ידו.

בדרך חזרה לעת ערב,  בין תופי הקליפסו, הנבל , הגיטרה החשמלית
וזמר האופרה הרוסי. עלתה לקרון בחורה צעירה בחצאית מיני
ובחולצה משופעת בליטות הוציאה רדיו קסטות והתחילה לשיר בסגנון
אפרו שיר ספרדי, אבל אני כבר ירדתי.

אין ספק גם זו דרך להתפרנס בעיר הגדולה שחנויותיה משופעות כל
טוב, במחירים מגוחכים שבקלות מטפסים ל 1000 דולר לפריט במקרה
הטוב, (ראינו היום מכונית צעצוע של פרארי במחיר 6500 דולר)
שהמסעדות  שלה עולות על גדותיהן  בכמויות מזון ענקיות ומה שהן
זורקות כל יום יכול להאכיל חטיבה, ועדיין אנשים נוברים באשפה
לפרורים.

מישהו אמר שמשעמם כאן?