כל חיי אני נאבקת עם המאזניים. דורשת - מתחננת למטה והם דווקא
מתרוממים כלפי מעלה, באדישות מאופקת.  כמה שלא אדחק בהם, הם
בשלהם כאילו שיש להם נשימה ורצון משלהם.

כל עוד אני בחברה רזה וצעירה, אני מצליחה לדמות לעצמי שאני יפה
וצעירה ורזה כמותם ואז מעיפה בבוקר מבט במאזניים ואומרת לעצמי
לא יכול להיות  הרי אתמול זה היה פחות קילו. דואגת כחמש דקות
ועוברת הלאה. יחי האשליה המתוקה. כי  מסביבי הרזות והיפות
משמשות לי ראי מעולה להתחבא מאחריו.

אבל כאן באמריקה, המצב שונה. מכל עבר מקיפים אותי מלאי גוף
וגבוהי קומה ועד שלא ראיתי שמן אחד, מגיח מאחור שמן יותר וגבוה
יותר ומלא  יותר וכבד יותר כזה שהבטן משתפלת ואם ינסה להתכופף
לא יוכל וכזה שאינו יכול לראות את מבושיו אפילו לא אם ישים ראי
כי הכרס מסתירה הכל. ובסביבה כזו קשה להתחבא וכל שמן שאני רואה
ברחוב אני שואלת את עצמי מה? אני נראית כמוהו או כמותה? הרי זה
נורא ואיום. בושה לעין.

בארוחת הצהריים אני רואה אותם בולסים ומחליקים לגופם פיצה
משפחתית  וכוס קולה של שני ליטר ומקנחים בעוגת גבינה מעוטרת
בקצפת מקושטת בדובדבן מסוכר ועלי כל אלה פרורי שוקולד מפוצפצים
ולאן זה נכנס? אני שואלת את עצמי והאם אין להם בושה לאכול כל
כך הרבה בפרהסיה?

רק פעם אחת שמעתי אישה מתלוננת כאן על משקלה והיא דווקא לא
הייתה מהרי הבשר. זה היה כשרציתי לצלם קבוצת נשים סורגות
בספריה ואחת הגיבה  אני לא מצטלמת עד שלא אוריד חמישים פאונד
ואז הבנתי שגם כאן השמנים סובלים ולא נעים להם אבל המשקל או
התיאבון אולי חזקים  מהם.

זר לא יבין זאת וזר רזה על אחת כמה וכמה' והרזים שביניכם יגידו
למה שלא יסתמו את הפה? הרי הכל שאלה של רצון. הם פשוט עצלנים
ולא רוצים לרדת במשקל וסתם עושים רוח. לידיעתכם בכל אדם שמן
מתחבא אדם מאוד רזה שלא מצליח לצאת  והוא כלוא בדלת משמניו.

היום אין לי ספק מדובר במגפה. הורים שמנים סוחבים אחריהם ילדים
שמנים וסבים וסבתות כבדות משקל. חלקם כבר מתנייד על  גלגליות
כי אינו יכול כבר ללכת. ובסופר ממתינות להם העגלות החשמליות
וגם בגן החיות. והאוטובוסים מוכנים לקלוט אותם בקלות אז בעצם
למה לא? שום דבר לא מונע בעדם לחיות חיים מלאים ושלמים וכבדים.
רוב חנויות הבגדים פתחו מחלקות לגדולים ורחבים. המבחר עדיין
אינו גדול, אבל כמעט כל אדם שמן ימצא שם את מבוקשו או ילך
לחנויות המיוחדות לגדולים ורחבים וגבוהים  וכאן המבחר עצום.

מה תורם למצב הנורא הזה שהולך ומחריד ומחריף? ראשית כמויות
האוכל המוצעות בכל פינה וריבוי המסעדות. כולן מציעות אוכל
פחמימתי ושמן ועתיר קלוריות. צריך לעשות מאמץ לחפש ירקות או
פירות. רוב החנויות מציעות ציפס ובירה ומעדנים ולחם וסוכרים
והכל על טהרת השמן והשומן והקלוריות. כדי לקנות תפוח עץ צריך
להרחיק נדוד מרחק קילומטרים.

שנית, האוכל הפחימתי עתיר הקלוריות הרבה יותר זול מאוכל בריא
ודל קלוריות. קל יותר לקנות סנדוויץ' עם נקניק במקום לחפש תפוח
או אפילו בננה והאוכל המוכן תמיד יותר פשוט להגשה.  וממלא את
המדפים בכמויות שלא ניתנות לתיאור.

שלישית, שקר הקלוריות - אתם יודעים איך עובדים על אנשים?  הרי
החוק מחייב לרשום מה מכיל כל מזון אבל כנראה לא מגדיר כיצד
לרשום זאת אז רושמים הכל בפינה הרחוקה באותיות בגודל של צואת
זבובים קטן-קטן ולא מחשבים את כמות הקלוריות לפי אותו קנה מידה
של  למשל על פי 100 גרם מזון אלא על פי מנת הגשה וכך נדמה
שהגבינה הזו לא סוחבת לעצמה הרבה קלוריות כי היא רק 30 קלוריות
אבל לשתי כפיות  ומי שרואה ולא קורא עד הסוף מתפתה להאמין זו
גבינה רזה. דלת קלוריות.

כמובן שהמסעדות מגישות אוכל עתיר שומן וקלוריות ופחמימות גם
מסעדות שמציגות בר סלטים טורחות להציב לידו ולהעשיר את הסלטים
ברטבים ובתוספי המזון שמצטרפים לחסה ולעגבנייה כי מציעים לכם
גרעינים מכל הסוגים וצימוקים וחתיכות בשר וטונה וגבינה צהובה
מגורדת  והחסה נעלמת בתוך הר הדברים הטובים והלכה הדיאטה.

ואני עדיין נלחמת בכל כוחי להשאיר את המאזניים למטה אבל להם
דעה משלהם ואם יום אחד הורידו ספרה איזה יופי .אל דאג, מחר
יעלו אותו בחזרה כדי ללמד אותי ענווה מהי וכדי להסביר לי
שבמאבק על המאזניים ידי תמיד תהיה על התחתונה - ניסיון חיים
לימד אותי זאת, אז למה אני עדיין נלחמת? אין לי תשובה אבל
לפחות קניתי בשבוע הראשון מאזניים גם זה משהו לא?

ויום אחד אני מבטיחה  אהיה רזה. אתם עוד תראו. ואלבש מידה
טובה, לא אתחייב על המידה אבל אהיה רזה.