השיחה התנתקה לפני שהספקתי להגיד 'ביי'. הנחתי את השפופרת
ונשענתי אחורה בכסא. על השולחן מולי הייתה מונחת ערימה של דפים
וקלסרים. נדמה היה שככל שאני עובד יותר ביעילות, כך העבודה
מגיעה מהר יותר ובכמויות גדולות יותר. וזה באמת היה נכון. אחת
התוצאות של העבודה הקשה שלי היה שיותר עבודה תגיע אליי ולא אל
העמיתים שלי. כרגע לא הייתה לזה השפעה מבחינת שכר, אך ההשקעה,
כמו שכתוב באחד מהפוסטרים על הקיר, תמיד משתלמת. הסתכלתי על
השעון. שלוש שלושים ושמונה. עדיין מוקדם לצאת. קמתי להכין קפה.
עובד קשה או עובד בקושי?  זה היה קסלר, אחד האנשים שהעבודה
שלהם עברה בהדרגה אליי. חייכתי וחיכיתי שמכונת הקפה תסיים.
הציעו לי להתחיל לעבוד על פרויקט חדש של אנרגיה ירוקה בשוודיה.
מישהו המציא תחנת כוח שעובדת על הגלים, זה הרבה השקעה, אבל היא
אמורה להחזיר את עצמה תוך שנתיים שלוש. מה אתה אומר?
נשמע טוב, עניתי ולקחתי את הספל שלי.
רוצה להצטרף?
אני אחזור אלייך לגבי זה, אמרתי וסימנתי עם היד שאני אחשוב על
זה. התיישבתי ליד השולחן שלי וניסיתי להחליט על תוכנית פעולה
לגבי ערימת הניירות שעל השולחן שלי. כמה דקות מאוחר יותר, הספל
היה ריק והייתי עדיין באותה תנוחה. אני לא מתפקד, אמרתי לעצמי
בשקט והחלטתי לצאת לפגישה שלי קצת יותר מוקדם ממה שתכננתי.
לאן? שאל קסלר כשחלפתי על פניו בזמן שהוא נשען על השולחן של
המזכירה ומנסה בפעם האלף לעניין אותה בעבודה שלו.
אני יוצא החוצה קצת. עניתי. לראות את השמיים, להריח את העשן של
המכוניות, להתחכך בעוברים והשבים.
נשמע כיף, אמר קסלר בזמן שנכנסתי למעלית ולחצתי על ק'. הוא פנה
לעברי והתיישר, והתחיל לעשות צעד ראשון לכיווני, אך הדלתות כבר
נסגרו.

או, בדיוק אותך חיפשתי, אמר פולנסקי, חבר טוב שלי מהמשרד שקודם
ועבר לקומה אחרת, ומאז אנחנו נפגשים רק בלובי של הבניין
ובמעלית. מה אתה עושה בשישי בערב? הוא שאל. אני ואשתי עברנו
דירה לרחוב רוטשילד, אנחנו עושים מסיבה. אתה בא? אמרתי לו שאני
אהיה שם, הרהרתי לרגע, ואז שאלתי.
יש לי התייעצות איתך.
דבר.
הציעו לי שותפות במשהו.
כן.
הרבה כסף.
אה-הא.
זאת אומרת, הרבה כסף בתנאי שאני אפעל כמו שמצפים ממני.
מן הסתם.
לא, זאת אומרת, אני צריך לפעול בדרך מסוימת, ולא בטוח שאני
מסכים איתה.
אה הא. הוא קימט את המצח ושם יד על הסנטר, כדי להראות שהוא
חושב חזק. אל תעשה את זה.
לא?
לא. זה לא בשבילך. תן לי את הטלפון ואני ארוויח את הכסף
בעצמי.
נתתי לו אגרוף בכתף והמשכתי לכיוון היציאה.
מה, לא תגיד לי אפילו מה זה? הוא צעק אחריי. טוב נשכר אותך
בשישי ונראה מה תפלוט. עשיתי לו ביי עם היד והמשכתי ללכת.
כשיצאתי, האוויר החם מילא את ראותי ושאון העיר הציף את חושיי.
המראות והקולות היו כיין עשיר ומשכר ששתיתי בשקיקה. זה לפחות
מה שהייתי אומר אם הייתי שם על הדברים האלה, אבל אני ממש לא
הטיפוס. כשיצאתי הרמתי את צווארון הז'קט בדיוק כדי לחסום את
הדברים האלה, והמשכתי במורד הרחוב.
אם הייתי יודע ליהנות מהרגע, חשבתי לעצמי. כמו כל האנשים
שמטיילים להנאתם עם הכלב, או יושבים בבתי קפה, או הולכים על
החוף בשקיעה, מה הייתי עושה עכשיו? האטתי את קצב ההליכה שלי,
והסתכלתי לצדדים. עברו שם מכוניות רועשות שפולטות עשן שחור,
אנשים ממהרים ומיוזעים, פיסות זבל שעפו ברחוב... לא. לא יכול
להיות שמזה אנשים נהנים. אולי מלטייל בכפר או משהו כזה (למרות
שבכל החופשות שלי אני נוסע למקומות שקטים ותמיד מת משעמום
כשאני מנסה לטייל ברחוב) אבל בכל מקרה, אולי היפים גמורים
יכולים למצוא בזה חן כלשהו, אבל לא אני.
השמיים, חשבתי. קראתי בהרבה ספרים תיאורים של השמיים. סופרים
הם אנשים שיודעים ליהנות, ואם הם מתארים את השמיים, סימן שהם
מוצאים בזה משהו מהנה. הסתכלתי למעלה, תוך כדי שמתי לב שאני
שוב הולך בקצב הרגיל שלי, כלומר מהר, אז האטתי. השמיים באמת
היו יפים. הסתכלתי עליהם כמה שניות, ספרתי את העננים, ניסיתי
לחפש עוד משהו שם למעלה... מטוס. חפץ קטן שנזרק. ספרתי שוב את
העננים. ואז עצרתי כי כמעט התנגשתי במהירות באיש שהלך לפניי.
הוא הסתכל עליי במבט מופתע והמשיך בדרכו. הכנסתי ידיים לכיסים
והמשכתי ללכת, כשאני מנסה עדיין ללכת כמה שיותר לאט בלי לעצור.
במאה התשע עשרה, כך קראתי, אנשים היו נוהגים לטייל ברחוב עם
צבי המחמד שלהם. מטיילים ומהרהרים, נהנים מהנוף וממזג האוויר.
למה אני לא מצליח? לא יכול להיות שזה כל כך קשה. הסתכלתי על
הרגליים שלי, והתחלתי ללכת בצעדים קטנים ואיטיים. הקפדתי לראות
שכל צעד שאני עושה הוא קטן, ושהרגל השנייה לא ממהרת לצאת, ולא
ממהרת לרדת. כל כמה שניות הרמתי עיניים כדי לראות שאף אחד לא
מסתכל עליי מוזר, ואז חזרתי לרגליים. אחרי כמה ניסיונות הצלחתי
ללכת בקצב די נמוך, והמשכתי בצעידה.
באחד הצמתים, הרחוב שצעדתי בו השתלב עם רחוב אחר, צר וצדדי,
שהיו בו המון דוכנים ורוכלים שניסו למכור בו דברים חסרי ערך
בזיל הזול. המון פעמים עברתי ליד הרחוב הזה, אך אף פעם לא
עברתי דרכו. הוא לא היה בדרך שלי אף פעם, אבל החלטתי לעבור בו
הפעם. היו שם הרבה אנשים, לפחות שלושה ליד כל דוכן ועוד עשרות
שמסתובבים במעבר. ידעתי שאני נראה מוזר שם, עם הלבוש הרשמי
שלי, כשכולם מסביב בבגדים פשוטים וזולים, אך הצלחתי לזהות עוד
אדם או שניים בחליפה, כך שהנחתי שזה בסדר. ברחוב היו המון
ריחות שהתערבבו אחד בתוך השני, ולא ידעתי אם השילוב גרוע יותר
מחיבור הפרטים או להיפך.
בהתחלה עברתי בין הדוכנים בלי להתעכב על אף אחד מהם. הצפיפות
וההתנגשויות החוזרות ונשנות עם האנשים שבאים מולי גרמו לי בלית
ברירה להאט את קצב ההתקדמות שלי, ושמחתי על כך. התקדמתי לאט
מאוד והיה לי הרבה זמן להסתכל על כל דוכן. באיזשהו שלב שמתי
לב, שרוב המקומות חוזרים על עצמם. יש דוכני ירקות, יש דוכני
דגים, דוכני בגדים ודוכני מזכרות, וכל הדוכנים מאותו סוג הם
זהים כמעט לחלוטין.
החלטתי להיכנס לאחד מדוכני הבגדים. הבגדים היו צבעוניים מאוד,
זולים ובטעם רע, אך הכרחתי את עצמי להסתכל על כמה חולצות.
המוכרת, אישה בת עשרים וחמש עד שלושים, עם שיער צהוב צבוע
ומבולגן, מסטיק וסיגריה, עמדה והסתכלה עליי בשעמום. היא לעסה
את המסטיק בקול, ויכולתי להרגיש שהיא מסתכלת עליי גם כשהייתי
עם הגב אליה. אחת בשלושים, שתיים בחמישים. היא אמרה בקול צורם
וחזק. הרמתי את עיניי וראיתי שלט שכתוב בו בדיוק את זה, ומסביב
היו עוד הרבה שלטים עם הכיתוב הזה בדיוק. מחפש משהו ספציפי?
היא שאלה.
לא, אני רק מסתכל.
אני פה אם תצטרך אותי.
באותו רגע כבר הייתי יותר ממוכן ללכת, אך התלבטתי אם אני צריך
להגיד לה משהו או לא. ואם כן אז מה להגיד? ביי, לא נראה לי
מתאים. אפשר גם אני אחשוב על זה, או אני אחזור אחר כך, אבל זה
שקר ולדעתי היא תדע שזה שקר. היא בטח שומעת אותו אלף פעם ביום.
אפשר גם ללכת על האמת ולהגיד, זה לא בשבילי, אבל אז היא לא
תבין למה בזבזתי כל כך הרבה זמן פה. אולי היא תחשוב שניסיתי
לגנוב משהו, אבל מצד שני למה שמישהו שלובש חליפה שעולה- בעצם
היא בטח לא יודעת כמה היא עולה, מבחינתה זה גם יכול להיות
זיוף. לא שאני מזלזל או משהו, אבל רוב האנשים שעובדים ברחוב
הזה לא מבינים בחליפות יקרות. זאת אומרת, זה לא יצא טוב-
זאת מוצאת חן בעיניך? היא שאלה. הסתכלתי עליה בתימהון ואז שמתי
לב שאני מחזיק חולצה מולי, בטח כבר כמה זמן. זאת הייתה חולצה
כחולה עם ציור של גולגולת עם לבבות מסביבה. יש גם בחום ובשחור,
היא אמרה. הנה אני אראה לך. איזה מידה? והיא הסתובבה בלי לחכות
לתשובה.
לא צריך... אמרתי בקול שקט מדי בשביל שהיא תשמע. הנחתי את
החולצה וחיכיתי. היא נכנסה לחדר אחורי כלשהו ולא יכולתי לראות
אותה יותר. רציתי לצאת משם, אבל לא ידעתי מה לעשות. לקרוא לה?
להגיד לה שאני הולך? עמדתי וחיכיתי. אחרי כמה דקות החלטתי שאני
הולך משם בלי להגיד כלום, אבל בדיוק כשיצאתי לרחוב היא הופיעה
עם החולצות. בלי לחשוב הצבעתי על השעון. מצטער, אני ממש
מאחר... והלכתי משם.
הלכתי בהליכה מהירה והתחמקתי בזריזות מהאנשים שבאו מולי.
ההליכה הזאת באה לי הרבה יותר בטבעיות מאשר ההליכה האיטית,
ובאותו רגע שמחתי שיש לי תירוץ לעשות את זה. הרי לא רציתי שהיא
תראה אותי הולך לאט ותחשוב ששיקרתי. כשחשבתי שהתרחקתי מספיק
נעצרתי, הסתכלתי לצדדים, ואז המשכתי בהליכה איטית. אם מישהו
הסתכל עליי באותו זמן, זה בטח נראה לו מוזר שאני עושה את זה,
אבל לא נורא. זה לא מספיק מוזר בשביל להגיד משהו. הסתכלתי על
השעון. שלוש חמישים ואחת. שתים עשרה דקות? שאלתי את עצמי, כמעט
בקול. זה כל מה שעבר מאז שהייתי במשרד? שתים עשרה דקות? זאת
אומרת, שלוש עשרה דקות? איך זה יכול להיות, אנשים מעבירים שעות
ברחובות העיר בלי לשים לב בכלל, ואני הולך רק שלוש עשרה דקות
ומרגיש כמו חוקר יבשות. זה בגלל שאני על הרגליים, אמרתי לעצמי.
הזמן עובר הרבה יותר מהר כשגובה הרגליים קרוב לגובה הראש.
החלטתי לשבת איפשהו ולשתות קפה. המשכתי בשוק, ופתאום ראיתי
לשמאלי דוכן אחד שלא נכנס לאחת מהקטגוריות הרגילות. הוא היה
מקושט בבדים כהים וצעקניים, וישבה בו אישה מבוגרת, מכוסה גם
היא בבדים כהים. ליד הדוכן הזה לא היה אף אחד, ומעליו היה כתוב
'קריאה בקלפים'. למה לא, חשבתי לעצמי. זה בטח יעביר את הזמן,
ומיד הזכרתי לעצמי שאני לא אמור לנסות להעביר את הזמן, אני
אמור ליהנות ממנו. הלכתי בכל זאת.
כמה זה? שאלתי.
שבעים. כמעט צחקתי לה בפנים.
שבעים? שאלתי.
כן. היא הסתכלה עליי בעיניים רציניות, שכאילו מנסות להגיד לי
להפסיק להתווכח עם המחיר. נראה שזה מעליב אותה. החלטתי לתת לזה
הזדמנות. נכנסתי פנימה, וישבתי על כיסא ישן מעץ שחרק ונשמע
כאילו הוא עומד להתפרק. היא ישבה מולי, ובינינו שולחן עגול. על
השולחן הייתה ערימת קלפים, שאותם היא הרימה והתחילה לערבב. היו
לה ידיים מקומטות עם ורידים בולטים. וציפורניים ארוכות צבועות
בסגול כהה. בזמן שהיא ערבבה היא הסתכלה על הקלפים בלבד ונראתה
כמי שעושה את זה כל חייה. היא סידרה את הקלפים על השולחן
במיומנות וביקשה ממני לבחור קלף כל פעם. היא דברה מהר
ובתמציתיות, כאילו שהמידע שהיא מוסרת לי הוא חשוב ודחוף, ונשמע
היה כאילו היא באמת מאמינה שזה נכון. ההצגה שלה, באופן כללי,
הייתה די משכנעת. למרות שזה לא מספיק בשביל לשכנע אותי שלאיזה
קלף אני בוחר יש משמעות מיסטית כלשהי לגביי.
אתה נמצא בפרשת דרכים בחייך כרגע. היא אמרה אחרי שבחרתי את
הקלף הראשון והיא הפכה אותו. רוב הזמן היא הסתכלה על הקלף בזמן
שדיברה, ומדי פעם הגניבה מבטים אליי. ההחלטות שתחליט בימים
הקרובים ישפיעו רבות על העתיד שלך בתחום הכלכלי או הרומנטי.
בינתיים, חשבתי, דברים שאפשר להגיד לכל אחד בכל זמן והוא יחשוב
שזה נכון.
אתה מאוד מפחד ממה אנשים אחרים חושבים עליך. היא אמרה אחרי
שפתחה את הקלף השני. זה מעסיק אותך כנראה יותר משזה מעסיק
אותם, וזה יגרום לך צרות בסופו של דבר. אתה מחליט החלטות על פי
שיקולים שקשורים יותר לאנשים אחרים ופחות אלייך. חשוב לך מאוד
להרשים את הסובבים אותך ואת המשפחה שלך, ואתה חש צורך תמידי
להוכיח את עצמך.
בקרוב תגיע הזדמנות חדשה. יכול להיות שמה שאתה מחפש יהיה מולך,
ורק תצטרך לזהות אותו.
אתה צריך להגדיר לעצמך מי אתה, ולמצוא מה מייחד אותך מכל השאר
ומה תכונות האופי שאתה רוצה שיהיו לך. בקרוב האופי שלך יעמוד
במבחן ואתה צריך להיות מוכן עד אז להחליט החלטות קשות בהתאם
לדברים שאתה מאמין בהם.
כשהצבעתי על הקלף החמישי, היא אספה את כל הקלפים מהשולחן בלי
להתייחס וערבבה אותם שוב. היא הביטה בי במבט בוחן. לא ידעתי מה
להגיד, אז פשוט הוצאתי את הארנק ושילמתי לה, ואז יצאתי בלי
לומר מילה. בדיוק בצד השני של הרחוב היה בית קפה קטן ושקט,
שלידו הייתה גינה ציבורית קטנה. הסתכלתי בשעון. שלוש חמישים
ושבע. חשבתי לרגע והחלטתי לקנות קפה. צריך לנצור את הרגע.
קניתי כוס קפה לדרך והתיישבתי על ספסל בגן. היו שם מתקני
שעשועים ושני ילדים שיחקו בהם בזמן שאישה שהיא כנראה אימא שלהם
ישבה על ספסל ליד, עם עגלה ותינוק לידה וקראה ספר. ניסיתי שוב
ליהנות מהנוף ומהאווירה, אך מהר מאוד זה הפסיק לעניין אותי.
התרכזתי בלשתות את הקפה לאט ו-'ליהנות' ממנו. לקחתי לגימות
קטנות והקפדתי לחכות זמן רב בין לגימה ללגימה. זה נראה לי דבר
מגוחך לעשות, אבל בדרך כלשהי אנשים מצליחים לשבת לבדם בבית קפה
במשך חצי שעה או יותר ולהתענג על כוס קפה אחת, אז כנראה שזה מה
שהם עושים. בהיעדר דברים אחרים לחשוב עליהם, חשבתי על מה שאמרה
לי הקוראת בקלפים. בסך הכל לא היה לי ספק שאלה דברים שאפשר
להגיד לכל אחד, וזה תמיד יישמע נכון. למי לא אכפת מה חושבים
עליו? מי לא נמצא בסוג של פרשת דרכים? הרי כל יום יכול להתפתח
באלף דרכים שונות. הזדמנויות חדשות קורות כל הזמן, ואין בן אדם
אחד בעולם שיודע בדיוק מי הוא ומי הוא רוצה להיות. פשוט אין.
ואחרי שאמרתי לעצמי את זה, בפעם הראשונה באותו יום פשוט ישבתי
והרהרתי.

הפעם הבאה שהסתכלתי בשעון הייתה ארבע ושש עשרה דקות. הזמן זז!
חייכתי לעצמי, וקמתי בחפזון. זרקתי את הכוס הריקה בכניסה לגן,
והלכתי בצעדים מהירים בחזרה לרחוב. חתכתי ברחוב צדדי אחר,
פניתי שמאלה וחזרתי לרחוב הראשי. אז פניתי ימינה והמשכתי ללכת,
עד שראיתי את בית הקפה שתיארו לי בטלפון.

כשהגעתי לכניסה לבית הקפה, ראיתי אותו, איש גבוה מאוד עם חליפה
חומה עם מראה מאוד יקר ואלגנטי. בידו הייתה מזוודה חומה קטנה.
הוא ניגש לאחד השולחנות שבחוץ והתיישב עם הגב אליי, מניח את
המזוודה ליד רגלו. הוא עצר את אחת המלצריות, אמר לה משהו באוזן
ואז הסתכל עליה עד שנכנסה פנימה. נכנסתי וניגשתי אל השולחן.

זה לא מנומס מצדך לתת לי לחכות ככה יקירי. אמר האיש בחליפה
לפני שהספקתי להציג את עצמי, ומבט מבודח על פניו. התיישבתי
מולו.
עכשיו הגעת. ניסיתי להתבדח, אבל הוא לא נתן לי. פניו הרצינו.
זה לא משנה. קבענו על ארבע. מה השעה?
הסתכלתי בשעון. ארבע עשרים ושלוש.
יפה. זה שידעתי שתאחר לא אומר שלא איחרת, נכון? ידעתי מה הוא
עושה. אחד השיעורים הראשונים בעסקים. הוא מנסה להעצים את עצמו
כדי לתת לו יתרון במשא ומתן מולי. אבל המשא ומתן אמור להיות
סגור כבר.
העסקה שלנו? שאלתי. הוא הצליח לגרום לי לחשוש.
סגורה ומוגנת. אל תדאג. אני רואה שאתה מעורער קצת, אבל זה
בסדר. גם אני הייתי ככה פעם, לא יודע אם כל העולם הזה בשבילי,
מחפש דרכים אחרות, כל השטויות האלה. שמעתי את זה בקול שלך,
וידעתי שזה יגרום לך לאחר, אבל שבסוף תגיע.
שתקתי, אין ספק שהוא ידע על מה הוא מדבר.
זאת אחת הסיבות שהתקשרתי דווקא אליך והזמנתי אותך דווקא לפה.
אני עושה מחקר על אנשים לפני שאני עושה איתם עסקים, ואני יודע
שאתה תפעל על פי אותם עקרונות שאני הייתי פועל על פיהם.
איזה עקרונות?
האיש בחליפה צחק בפה מלא, עקרון עשיית הכסף, מן הסתם!
באותו רגע הגיעה מלצרית והניחה מול כל אחד מאיתנו אספרסו קצר.
תשתה, הוא אמר. זה טוב בשבילך. לגמתי מהקפה והנחתי אותו בחזרה.
אני יותר טיפוס של לאטה, אבל כמובן שלא התכוונתי להגיד את זה
בסיטואציה הזאת.
זה בסדר, הוא אמר וחייך. אתה לא צריך להראות כל כך רציני. זה
עושה לך טוב להרוויח כסף כמו שזה עושה לאחרים טוב לנגן על
גיטרה או לגלות כוכבים חדשים, אין יותר טוב או פחות טוב. הוא
נשען אחורה וחשף בטן עגלגלה. הוא נראה מרוצה מעצמו מאוד. ראיתי
את העיניים שלו עוקבות אחרי אחת המלצריות שעברה ליד השולחן.
אתה מבין, ככה נולדנו, אתה ואני. אמר האיש בחליפה. מכונות
לייצור כסף. לצבירת רכוש. לכתיבת השמות שלנו על בניינים. לעצור
ולהריח את הפרחים, תשאיר את זה להוזים ולהיפים, אלוהים יודע
שלא חסר כאלה. כל השאיפה שלהם היא ליהנות ולשמוח. לא אנחנו,
יקירי, אנחנו אנשים עובדים. לעשות, לנצח, להרוויח. זה מה
שמגדיר אותנו וזה מה שאנחנו יודעים לעשות. לחרוט את השם שלך על
פטנטים ועסקאות, על אשליה של אישיות חזקה וכוחנית, על החיים של
מאות ואלפי אנשים פשוטים, שיידעו מי אתה בלי שיהיה לך מושג מי
הם. זה אנחנו, יקירי. אין טעם להתנגד. זה טבוע בך, כמו
אינסטינקט ההישרדות.
או רפלקס ההקאה.
האיש בחליפה צחק בהנאה. נכון, הוא אמר. כמו רפלקס ההקאה. אי
אפשר להתנגד, תעשה מה שאתה צריך. אתה תרגיש יותר טוב אחר כך.
נשפתי עמוקות, וחתמתי על החוזה שהוא הניח מולי. מה אתה הולך
לעשות עכשיו? שאלתי.
אני? לקחת את הכסף שלי, לטוס לאיביזה ולהעביר את שארית חיי על
החוף. הוא כנראה זיהה את המבט המבולבל שלי, צחק והמשיך. עסקי
המלונות שם הולכים לפרוח. הוא קרץ אליי, קם, חלף על פניי ונעלם
בתוך שאון הרחוב. הוא השתלב שם כל כך בקלות, שתהיתי אם אי פעם
אצליח גם להיטמע כך בקהל. ביקשתי חשבון והתקשרתי למשרד.