כשאתה במים, אין לך זמן.
אני מתאמצת להיות בכאן ועכשיו שזה כבר כואב לי.
הדלתות משמיעות חריקות מצחיקות, החתול צוחק עליי כשאני מבועתת,
הוא מקפל את האוזניים כמו דף שמקפלים בקצה של ספר המשמש
כסימניה ומותח את הרגליים האחוריות. אתמול בלילה חלמתי כל מיני
חלומות הזויים על נשרים, והחלום האחרון בסשן היה שאני נמצאת עם
עוד כמה אנשים שאני לא זוכרת מיהם, ואני שומעת מאחד מהם שהייתה
תאונת דרכים. פתאום אני נזכרת שההורים שלי היו ברכב, ואז כשאני
ממהרת למקום של התאונה אני רואה את אימא שלי פצועה, אבל לא
קשה, רק כמה מכות. ואז תהיתי איך היא היחידה שנפצעה.
אתה  אומר לי שוב ושוב שאתה אוהב אותי בדיוק לפני השינה,
רגע לפני שאני נרדמת. אני רק בבוקר מלקקת לך את האוזניים
הקטנות ומושכת לך בשערות, מציקה לך שתאהב אותי. אני צריכה לילה
שלם כדי להבין שאני אוהבת אותך גם. לילה שלם של חלומות שבתוכם
אי וודאות גדולה ופחד מלהישאר לבד כדי להחזיק את המושכות בעודך
דוהר את מדרכות הנשרים האלו.
אני עכשיו מקבלת פרופורציה חדשה.
כזאת שמקבלים אחרי כל התחלה חדשה והתפכחות.
אמרתי לאדי, תראה איך הזמן עובר מבלי שאתה שם לב, ואתה לא מעכל
שהוא לא יחזור לך יותר אף פעם. איך אנשים לא שמים לב שהוא נאבד
ולא חוזר? לאן כל הזמן הזה מגיע בכלל? הוא ממוחזר אצל אחרים?
ואז אדי עונה לי, את התשובה שבגללה נזכרתי למה התאהבתי בו.עונה
לי בחיוך מעושה, אם אנשים היו יודעים את זה, הם מזמן היו
מתנהגים אחרת. ואז חשבתי שעדיף שאיש לא יידע, כי אז בחורות
צבעוניות כמוני לא יוכלו לדוש בזה, או מישהו זקן עם שפם, או
בחור עסוק עם מספריים וכריזמה שבמקרה נהיה ספר טוב מאוד. אני
אוהבת את זה שאני נזכרת למה אני מתאהבת באדי, בגלל כל הריצה
וחוסר העקביות, אתה שוכח למה אתה חובר לאיש מסוים או לאישה,
ואז ברגעים מסוימים, הכול מתבהר ואתה מרגיש לא פרייאר יותר,
מרגיש חי.