קם בבוקר צולל-צולל, בקושי מרים את הראש. אבא פייסני בדרך
החוצה, רוצה להגיד לי משהו. אני יכול רק לבקש ממנו עשרים שקל,
אני לא שומע מה הוא אומר. הוא נותן לי והולך, אני ישן - אני לא
ער, אני מתלבש, שוטף פנים, יוצא למכולת. יוצא משם איזה נער
צעיר מאוד, חיוך קטן על שפתיו. התשובה במכולת, המוכר מכריז
לכולם "הוא נראה ילד טוב, יש לו פרצוף של ילד טוב," מה עשית
לו, מה רצית ממנו? הוא קורא לי גבר ושואל מה נשמע, אני עונה
משהו מנומנם, הוא עונה משהו כמו "אתה חי, אתה הולך," וזה מוכר
לי מאיזה מקום, אמרו את זה למישהו שאתלונן על חולשה, בסוף
התברר שזה סרטן. סחטתי את הסיגריות כאילו הייתה זו עסקה בעשרות
אלפים, אפילו שקניתי קופסה במזומן. הוא מדבר הרבה, הוא לא אוהב
שקט, לכל לקוח יש לו הערה, לפחות אני לא היחיד. אני מעשן כבר
בדרך הביתה, פוצח במונולוג עצמי, אני מקווה רק אחרי שנכנסתי
הביתה, אני לא יכול להישבע שלא גמגמתי ברחוב. לא לקחתי את
הכדורים, לא שתיתי קפה, אני זורק עצמי למקלחת, אני שותה בירה
שחורה, אני לוקח כדורים, אני שומע לד זפלין. הדיסק היה על
המכשיר מאתמול, רק לחצתי פליי, בלי לדעת מה ינגן.

בוואוום לייק. אנדרלמוסיה. זה מה שהולך בראש שלי, אני מנסה
להירגע. עסקתי בעניינים שלי ואז הלכתי למשוך כסף, וקניתי שני
דיסקים ומעמד דיסקים, אבל זה הקיצור שבקיצור. היה את התנועה
הכבדה, ובנות שמסיחות את הדעת, וכבדות של הגוף, "סתם פקיד זוטר
שסופר את הכסף, חלקלק טיפוס שלילי. ובכל זאת איך זה קורה ש-הוא
זה שקובע את עתידי." כן, משכתי את הכסף, וזכרתי את הסיסמא
למכשיר ולכרטיס. ואני לוקח סטפה שהצטברה מחודש ומשהו, אבל זה
כסף שנוזל במהירות, אם לא שמים לב. אתה משלם סיגריות, אתה שורף
את הכסף בין האצבעות והשפתיים שלך. במקום זה אתה יכול לקנות
מאכלים טובים, שתייה קרה, דיסקים. אם אבא או האימא ירצו קצת
בשביל משהו אולי יהיה לך. יהיה לך לאטום את הגג שנוזל, ואתה
תקנה שלמה ארצי ואפרת גוש, ותרגיש כמו מיליונר. מעמד הדיסקים
כבד עשוי עץ. עשו אותו ב"מפעל מוגן," גם אני הייתי שם ועשיתי
מכסי חשמל. פיטרתי את עצמי כי לקבל שלוש אגורות לכל מכסה זה לא
אופציה, אפילו עתידית, וכי לא נתנו לי לעשן. אמרו תבלה איתנו
קצת, נמצא לך עבודה. בינתיים תקבל נסיעות ושלושים ש"ח בחודש.
רציתי לעשן, לא נתנה לי, עמדתי בפתח אמרתי אני רק מעשן, לא
נתנה לי, צחקתי ולקחתי את הרגליים לעשן, ומשם לתחנת האוטובוס
ולבית בלי לחזור. מותק, אני אולי פסיכי, אבל לא ביצעתי שום
פשע, ואני לא עבד ולא בבית-סוהר בעבודת כפייה. שיהיו לך סטיות
נעימות עם היזיזים שלך, הפרצוף שלך גם ככה לא מוצא חן בעיניי.
איזה אחד מקושר בחנות הדיסקים נותן לי דיסקים ג'ינגלים
לפרסומת, אומר לקופאי תביא לו עוד, ואת זה. מסתכל על המעמד
דיסקים שעליו גם התכוונתי לשלם, אומר זה ייעשה לו ספתח. רק
הבאתי את המעמד שכתוב מספיק ל-115 דיסקים, מילאתי אותו כמעט
לגמרי. כל הדיסקים על השידה נכנסו יפה-יפה בכל המדפים. הייתה
בחורה בלונדינית ישבה שם בקניון, נראית מטופחת, רגליים חשופות,
הבטתי רק לרגע. היה לה ראש קטנטן. שאלתי את עצמי מה יש בו, או
יותר נכון מה אין בו. ג'ינג'ית מחייכת במעבר החצייה הזכירה לי
מישהי מהביה"ס, ולידה בחורה מלאה עם רגליים מלאות, אבל יפות,
לא הייתי רוצה מקלות. פנים גדולות, ראש גדול, שיער מלא מתולתל,
עיניים חופשיות וחריפות. ולידם איזו שלישית. רצים כל מיני
מצבים סביב הקניון, אנשים ב-היי, גם אני. זה מקום מלא אנרגיות,
מלא גירויים, מלא מצבים. את בית-הקולנוע סגרו, לאף אחד נדמה לי
לא אכפת.
הנשים הזקנות המכוערות נראו לי כולן שפלות. משהו בפ'נוכו.
לפעמים כשאני חוזר משם אני מתפרק במקלחת. הפעם התקלחתי מים
קרים בלי לשפשף ובלי לחשוב על זה אפילו, ושתיתי איזה ליטר וחצי
בירה שחורה, שמעתי מוסיקה ועישנתי. סידרתי את הדיסקים, הסתכלתי
מה בדיוק הולך על הדיסקים שקניתי, שמות שירים ותמונות. דווקא
הביא לי ההוא, את הדיסקים דוגמית, שני דיסקים כמעט מלאים ואחד
של להקה עם דוגמית של שלוש שירים לקראת אלבום בכורה, לא להקה
מוכרת לי. אני אומר איזה כיף היום, להרגיש עסוק ולחוץ
ובאחריות. וכשאבא יבוא יהיה לי כסף לתת לו לאיטום הגג, והוא
ייראה את מעמד הדיסקים שעושה לי טוב, וניקה את השידה, ואני
אגיד לו אבא, אבא הכ"כ כ"כ יקר, אני אוהב אותך מאוד, ואתה יודע
שיהיה טוב, בטח שיהיה טוב, בטוח.

קח קופסת גפרורים, ושיהיה בטוח. אחוז אותה היטב בין האצבעות.
שרוף אותה במצית. מה קיבלת? אצבעות שוקולד, בתיאבון.
אני מנסה למצוא את האיזון בתוך הנפש הלא יציבה שלי. מה שמנדנד
אותך לכאן לשם, מה שמזכיר לך, מה הולך לך בתוך המוח, בנאדם? תן
שיטפונות של חומרים כימיים מציפים אזורים שונים במוח, סיעורי
מוחין אחד אחרי השנייה של התפוצצות סינפסות, תאים נדלקים באור
מסנוור, מסתירים באורם תאי היגיון, אתה צף על סם טבעי, תגיד
תודה רבה ותשתוק.
יש פרפר חג לי בחדר כמו שיכור, איך הוא נכנס, איך הוא ייצא.
איך אני אלך לתוך הלב שלך ואוהב אותך קצת, איך את תזחלי לתוך
הלב שלי ותאהבי אותי הרבה. איך אני ממצמץ בשפתיי, מדבר בעיניי,
איך אני יכול לאכול המבורגר בכל מקום חוץ מהודו אולי, והשמש
שורפת אותך או אותי. אם יש לך דקה להגיד לי ככה בארבע עיניים
בצורה כנה קולחת ושוטפת את המאווים הכי עמוקים שלך, מה מתרחש
בתוך הלב אותו את שומרת מבצר. ואני לא אגיד ולא אספר את
חמוקייך, נקודת החן על עורך. את תלכי יחפה בביתי מבצרי, וזה
יהיה בית ענק, ואת תאהבי אותי ותגידי אני יכולה להיות פה אני,
ותחליקי על הסלון כמו משטח החלקה על הקרח. אני לא זז מכאן, אני
אגיד, אם יש לך משהו לעשות, את יכולה. לכיוון המקלחת השירותים
הכיור, לרימל ולמסקרה, את יכולה להיות יפה אם את רוצה. אני לא
זז כמו שאני לא מדבר, אבל הלילה אני זז, לתוך האוטובוס שמעיף
אותי לאטלנטה, אין לי מה לעשות שם, אבל יש שם בעיר שם יפה לעיר
כמו אטלנטה או אטלנטי או אטלנטיס. אטלנטיס הייתה יבשת קטנה בין
אירופה לאמריקה, והיא טבעה בזמן הזה כשהשמיים החשיכו. אבל
כשאני טס, אני לא יודע מתי ואיך לנחות, כי הכול בוווווו...

הוא יישן כי הכול בראש. מפציע לפנות-בוקר, ממלמל את החלום.
והייתה לו שקית של טופי, הוא שונא טופי, זה נדבק בין השיניים
ודביק. אז הוא לקח את עצמו וישב מול המחשב, היו לו שם משחקים
והרבה מלל שעשוע, אם בא למישהו לקרוא ברוך-הבא. בסוף כמו בדיסק
ההופעות של שלמה ארצי רק אדם אחד נשאר יושב, ומוחא כפיים בסוף
השיר האחרון.
"סיגריות זו מחלה," אמר רופא, "ויש להתייחס לזה כאל מחלה." גם
אם תראו למעשנים הרבה-הרבה תולעים יוצאים ומכרסמים דרכם החוצה
מחפיסת סיגריות, הם ימשיכו לעשן. גם אם תראו אזהרות על החפיסה
של סרטן, אימפוטנציה, שבץ, אסטמה, הם ימשיכו לעשן. גם אם תשימו
בכל חפיסה סיגריה אחת לא-מסומנת שמתפוצצת כשמדליקים, כמו שהציע
בזמנו רפול שכנראה היה קצת... משהו, עדיין הם יעשנו. גם אם
החברה שלך תתקע את הסיגריה בחור התחת בצד של הפילטר, אתה תעשן,
ותגיד זו אהבה. אתה תשנה את כל תפיסת עולמך כדי להמשיך לעשן.
אתה תגיד החיים קצרים מדי, ארוכים מדי, מסוכנים מדי גם ככה,
מלחיצים מדי, משעממים מדי, גרועים מדי, צהובים מדי, ואתה
תעשן.
אני קמתי בבוקר עם עשרים ש"ח וקניתי חפיסה. יותר מאוחר כשהיה
לי כסף קניתי עוד שתיים. אני יושב עם שלמה ארצי "עונת ההופעות"
ומעשן ולפעמים שוכח לעשן מתוך הלם כמה המוסיקאי הזה מוכשר. הוא
מפוצץ את המוח בצלילים לכאורה פשוטים ומילים לכאורה צנועים,
יותר מ-כל להקות מטאל מחרישות האוזניים הזועמות. ויש יתושים
בכל הדירה שאני לא יודע מאיפה הם נכנסים, והם חצופים, יושבים
לי על האף, מנסים להדביק כל עור חשוף. אימא אמרה עקצו אותה
בעפעף. אני שומע שירים אתניים ואומר לעצמי, -זה היה יום טוב.-
הייתי עסוק, עשיתי מה שאני צריך, נהניתי כהוגן גם כשהיה קשה
ומלחיץ, ואני מרגיש חי וטוב. ועכשיו לילה חצות אני יושב
בתהליכי התרגעות ומנוחה עם המוסיקה האתנית, ואבא צריך לבוא.