בבוקר ההוא, הלנה התעוררה וקיוותה שדברים יצליחו לה, יונחו
בדיוק במשבצת הנכונה. אבל במקום זה, הקפה נשפך לה על השמלה
הכחולה וגם הטיפות המעטות שלגמה ממנו היו מרות להחריד. המראה
סימנה לה קמטים חדשים של דאגה. אולי היה זה מגוחך שתזהה אותם,
כבר בשלב הזה של חייה אבל להלנה הייתה ראייה טובה במיוחד
לפרטים הקטנים ולכן, צפתה מראש שהקמטים האלה של הדאגה יגררו
אחריהם קמטים חדשים. הלנה פתחה את הארון בשביל להחליף לשמלה
חדשה. כל השמלות נשפכו לעברה מהארון ועשו עליה לינץ'. הלנה
הצמידה אותן לאף והחליטה לבחור על פי הריח. לא ריח של בושם.
ריח של כביסה. הלנה אהבה ריח של כביסה כי הוא הזכיר לה התחלות
חדשות והלנה עדיין לא שיוותה בנפשה, בשעה כל כך מוקדמת של בוקר
שהיא שבויה בתוך מעגל קסמים.

לילה לפני כן, הלנה עוד חלמה את החלומות העכשוויים שלה.
החלומות של הלנה השתנו כל הזמן. זה היה עניין של תקופה. בכל
גיל חלמה חלומות מסוג אחר. בגיל הזה, 28, הלנה חלמה חלומות
פשוטים למדי. אנשים אחרים אולי היו רואים בהם בנאליים. אולי
היו טוענים שהם בכלל לא חלומות, אלא יותר שאיפות או תוכניות
לעתיד. אבל בשביל הלנה הם היו חלומות קסומים ורחוקים. היא
הייתה שוקעת בהם גם בשעות היום. היא הייתה מביטה דרך החלון של
דירתה בקומה שבע, אל הרחוב והאנשים הקטנים שהולכים בתוכו
במהירות וביניהם גב' סטרן המשוגעת שהולכת בזיגזג, הלוך ושוב.
הלנה ניסתה לקלף את שכבות האושר של כולם וליצור מזה שכבה אחת
בשבילה אולם לבסוף הגיעה למסקנה שמדובר במלאכה מורכבת מדי.
והאמת הייתה, שלמרות שהלנה הצטיירה לבריות כטיפוס בעל רצינות
תהומית, הדברים שביקשה לעצמה בסתר ליבה היו די פשוטים.
הלנה זכרה את הרגע המדויק שבו החלומות שלה נדדו לתקופה אחרת.
בימים ההם הלנה עוד גרה עם ההורים ועדיין לא הייתה אדונית
לפרטיות שלה. הייתה לה מריבה עצומה איתם וחברה שלה הציעה לה
לקפוץ לקפה ומאפה. הלנה הייתה אז בת 24. החברה שלה הייתה בת
25. אמנם הפרידה ביניהם שנה אחת, אבל מהרגע שפסעה כף רגלה של
הלנה בדירתה של נעמי היא הבינה שהפער ביניהן גדול בהרבה.
הדירה של נעמי הייתה קטנה. כל כך קטנה שהרהיטים בה נראו
כשותפים לכל דבר ועניין. אבל השותף האמיתי של נעמי, היה החבר
שלה, יפתח. ליפתח היו עיניים שחורות גדולות ותלתלים מצחיקים.
בדיוק כשהלנה הגיעה, הוא ביקש מנעמי שתביא לו מגבת כי הוא שמע
שהגיעה אורחת והוא שכח את שלו בחדר שינה. נעמי הביאה לו מגבת
לבנה שנראתה יותר כמו מגבת מטבח. היא אמרה לו שהיא שכחה לעשות
כביסה. הלנה זכרה שכשיפתח פתח את דלת האמבטיה, המגבת כיסתה
אותו רק בקושי. הוא הלך על קצות האצבעות וסגר את הדלת בחדר
השינה שלהם כדי להתלבש. הוא קרץ לנעמי ונעמי הסבירה אחר כך
להלנה שזה ההסכם שלהם לגבי הפרטיות. בגלל שהדירה גם ככה קטנה,
בשביל שיהיה אפשר לנהל שיחות נפש, הם נותנים אחד לשני מרחב.
הלנה שמעה את זה ומיד התחילה לבכות.

נעמי נבהלה נורא. היא לא הבינה מה קרה. הלנה הסבירה לה שזה סתם
בעיות אישיות ונעמי הנהנה. הלנה גם ככה לא הייתה קרובה לנעמי
ולא חשבה שהיא תוכל באמת להכיל את כל העצב שלה. אצל הלנה הבעיה
הייתה בדיוק הפוכה. היא רצתה שמישהו ירצה מעצמו לפנות לה
פרטיות, למרות שלא היה בזה צורך כי היה לה די והותר. הדירה שלה
הייתה מרווחת והרהיטים שלה לא היו שותפים ולא עזרו בבדידות
שלה. היה לה טלפון שעבד לסירוגין. לפעמים חברות שלה היו
מתקשרות להתעניין מה שלומה אבל ברוב הפעמים, העדיפו לא לשאול
כי ידעו שעדיין לא התגברה ושהוא עדיין רלוונטי מבחינתה.
הלנה סיימה לכרסם בזריזות את פירורי הבמבה האחרונים שנותרו
בצלחת ונעמדה. נעמי נורא התעצבה על זה שהיא כבר הולכת. הלא
אפשר לראות סרט בטלוויזיה או להמשיך לדבר עוד קצת, יפתח בטח
רואה כדורגל בחדר שינה ובמילא לא יחשוב על להפריע לשתיהן. הלנה
חיבקה את נעמי בכל הכוח שהיה בה והסבירה לה שהיא הרגישה בדירה
שלה שפע של פרטיות  ושלא תדאג. בחוץ, האוויר היה קפוא והמחשבות
של הלנה שאבו בהדרגתיות חמצן מראשה.

הלנה הרגישה שהיא יודעת בוודאות מה היא רוצה. אולי בעצם תמיד
ידעה אבל עכשיו זה היה בהיר לה לחלוטין. הלנה רצתה בית פרטי עם
גינה. ילדים, שלושה או ארבעה. כאלה שמחבקים מכל הלב ולא כדי
להיות מנומסים. אבל יותר מהכול, הלנה רצתה את הבחור שיתאהב בה
מכף רגל ועד ראש. כמו הגיבורים הרוסים הגדולים של פעם. שיאהב
אותה בלי שום מחסומים וללא גבולות. שיאהב אותה בחיוך. בלי
תסכולים ונתיבי צער סמויים, כמו החבר ההוא שהיה לה, לפני שלוש
שנים. כשהם היו ביחד, הלנה קיוותה שיקבל בהבנה מגבת של מטבח
אחרי אמבטיה ויחתום איתה על הסכמי שקט ופרטיות אבל המציאות
שהשתקפה מול עיניה הייתה שונה בתכלית.  

במציאות, הלנה עבדה בתור קופאית. היו לה כפפות צהובות בלויות
מבד כאלה שגרמו לכולם לחשוב שהיא המנקה אבל הלנה ידעה את האמת.
אמא שלה אמרה לה שפעם, ברוסיה הצארית, אבות אבותיה היו שייכים
למעמד האצולה. היה להם ארמון רחב ידיים והיו בו נשפים מרהיבים
שנמשכו עד אור הבוקר. הנשפים הכי ידועים של מוסקבה. כל כך
ידועים שגם פעם הגיעה לשם נסיכה מאוד מפורסמת שהלנה כבר שכחה
בינתיים את שמה. הנסיכה הייתה שיכורה כל כך בנשף ששכחה שם את
הכפפות שלה. אותן כפפות שהלנה לבשה עכשיו. אם הלנה הייתה מספרת
את הסיפור הזה לאחת הקופאיות האחרות, לבלהה או למזל, הן לא היו
מאמינות לה בחיים, בטח היו מתגלגלות מצחוק ומפילות על הדרך את
העגלה של המוצרים חינם לחברי לייפסטייל. אז הלנה לא סיפרה. היא
הייתה לובשת את הכפפות כל הזמן, גם כשהיה חם ושומרת את המידע
הזה בינה לבין עצמה. רק בלילה, לפני השינה, הייתה מסירה אותן.

אחר כך הייתה מדליקה את מנורת הלילה ומסתכלת על הידיים שלה ממש
מקרוב, מלאות בצלקות קטנות, שריטות וסימנים. היא הייתה שמה על
העור היבש שלה קרם ידיים שפעם האחיינית שלה שלחה לה מארצות
הברית. היא הייתה עוצמת את העיניים ומנסה להיזכר מאיפה בא כל
סימן כזה אבל לא הייתה מצליחה לעולם. זאת הייתה משימה בלתי
אפשרית. הלנה לא יכלה בחיים לספור את מספר האנשים שפגעו בה,
פשוט מפני שזה קרה בכל יום. הלנה הייתה נפגעת אפילו ממבטים של
אנשים שלא הכירה כלל. היא ראתה בעיניים של אנשים את הצהוב של
הכפפות שלה וידעה שמבפנים הם בטח לועגים לה אבל לא הייתה אומרת
להם כלום. היא הייתה מרימה את הידיים שלה, עטויות הכפפות,
בתנועה של פסנתרנית דגולה ומעבירה את המוצרים בקופה. ואם מישהו
היה אומר שזה במבצע, היא כבר למדה לא להתווכח. היא הייתה
מהנהנת ומקישה את הקוד הסודי של המבצעים.

אבל באותו בוקר מישהו הסתכל עליה במבט אחר. הלנה בחיים לא ראתה
מבט כזה קודם. זה הפחיד אותה והיא הרגישה איך עוברות לה
צמרמורות בחזה. היה לו משהו כל כך חודר בעיניים. השפתיים שלו
קראו את התג שלה והוא ביטא כל אות בכאב: ''ה-ל-נ-ה'' הוא אמר.
ואז הלנה זיהתה אותו. היא הסירה לכבוד ארז את הכפפות שלה והוא
נתן לה על היד נשיקה. הם עמדו שם, בין החלב וניל לגבינה צהובה
של ''העמק'', משני צידי הקופה ושתקו. אפילו האנשים שחיכו בתור,
המתינו בסבלנות ולא הפריעו להם אבל אז פתאום הלנה הבחינה שיש
מאחוריו קופסה של מטרנה. הלנה שאלה אותו אם זה שייך לו והוא
ענה לה שכן. הוא לא אמר את זה בטון שמח או בטון עצוב אלא בטון
הריאלי. הלנה שנאה את הטון הזה שלו. היא שנאה את עצמה על שזה
הפריע לה עד כדי כך למרות כל השנים שעברו. היא קיוותה שיגיד
שהוא מצטער על מה שהיה אבל ידעה שלא יודה בזה אף פעם. ואז בין
רגע, חזרה לו העמידה הזקופה והוא הוציא כרטיס אשראי מוזהב של
אמריקן אקספרס. הלנה מלמלה:''מבצעים''? והוא אמר שלא, לא צריך.

ובדרך חזרה הביתה, הלנה הכינה לעצמה רשימה בראש של הדברים
שצריך ואלה שלא צריך. היא חשבה בשביל מה היא הייתה צריכה להכיר
אותו בכלל? בשביל מה הוא היה צריך להיעלם ככה? למה קשה לה
להרפות מדברים? למה היא לא יכולה ללכת זקוף כמוהו ולהתייחס
לתחושות כמו למוצרים? רק להעביר אותן הלאה ולפנות דרך לחדשות.
הלנה פתחה את הדלת של הדירה שלה. היא צנחה על המיטה הזוגית
הענקית, חסרת הפרופורציות שלה ונחתה לשינה עמוקה. הלנה שוב
חלמה את החלום ההוא. היה שם מישהו שאהב אותה יותר מהכול. היה
לה גוף רזה וקל כמו הרוחות הצפוניות.היא עפה עם הרוח, עפה
בשמיים וראתה את הכול מלמעלה.
היא לא עשתה מכל זבוב פיל, כי כולם מלמעלה ממילא נראו בשבילה
כמו זבובים טורדניים. והלנה, זה לא שהיא הייתה מתנשאת, היא
פשוט הייתה גבוהה מכולם. היא הרגישה באוויר מימן, חמצן ועוד
יסודות נכנסים לה לגוף ומרגיעים אותה.אחר כך היא נחתה בבית.
בחוץ ירד גשם אבל האיש שלה כבר הדליק את האח. הוא מסר לה נעלי
בית חדשות מהניילון והזמין אותה לחיים החדשים שלה. שום דבר לא
היה מלחיץ שם. לא היה אף כלי מלוכלך בכיור. במקרר היה רק אוכל
בריא ואורגני. האיש שלה חייך כל הזמן וניסה להדביק אותה בחיוך
שלו. הלנה הייתה כבויה ושבורה מבפנים אבל האיש היה סבלני
כלפיה. הוא אמר שיום יבוא וזה יעבור לה. אז הוא הדליק את
הטלוויזיה והם צפו בתוכניות בשקט, בלי לומר מילה. והאיש שלה
אהב אותה גם ככה וגם אחרת אבל ככל שהימים חלפו, הדמות שלו הלכה
והתרחקה ממנה. הלנה המשיכה לקוות שיום יבוא ויתקרב אליה שוב,
ואולי דווקא בגלל זה השאירה לארז באותו בוקר את המספר שלה, על
הקבלה. הוא היה אמנם כתוב בכתב הגדול והמכוער שלה אבל הלנה
ידעה שהמספרים היו ברורים. מספרים תמיד ברורים יותר ממילים,
חשבה לעצמה.

לקח לארז שבע שנים כדי להבין את הכתב שלה. הלנה הייתה בת 35
וחודשיים כשהוא התקשר אליה. ארז ידע שהיא תענה לו והוא צדק,
כמובן.
הוא אמר לה שהוא ואשתו התגרשו. הוא אמר שהחברה שלו פשטה את
הרגל בגלל המשבר הכלכלי. הוא אמר שהילדים בכיתה של הבן שלו
מתעללים בו והמורה לא עושה כלום בקשר לזה. הוא שאל את הלנה מה
היא הייתה עושה במקומו. הם ישבו בבית קפה צפוף והיה לח מאוד.
הלנה הסירה את הכפפות והניחה אותן על השולחן. היא רצתה כוס מים
בלי לימון אבל המלצריות הסתוו בין כל האנשים. הלנה שתקה. ארז
אמר לה שתמיד העצב מייפה אותה כל כך שאי אפשר בכלל להעלות על
הדעת.

למחרת, אחרי המשמרת ערב של הלנה, הם הלכו לדירה שלה והתקלחו
ביחד. הכל קרה מהר והיה מאוד. מאוד כזה הלנה לא הרגישה זמן רב.
ארז הכין לה את האוכל שידע שהיא הכי אוהבת וליטף לה את הפנים
שעות ארוכות. הוא אמר שהתגעגע והיה חסום בפעם שעברה ושהוא
מצטער. בבוקר היא התעוררה הרבה לפניו, ממש כמו בימים ההם. היא
השתחלה מהשמיכה כמו פרפר צבעוני והרגישה את הגוף שלה נמתח
באיטיות. היא ניגשה למטבח. המקרר שלה היה אמנם ריק אבל חלב
תמיד היה לה. הלנה הכינה שתי קעריות של קורנפלקס וקטפה גרניום
מהאדניות. כשארז התעורר, הוא נבהל קצת אבל אז חייך כשראה אותה.
הוא אמר לה שהעיניים שלה מרגיעות אותו. הוא השעין את הכר שלו
על הקיר וסיפר לה שאתמול, אחרי שנפגשו כבר לא יכל להתאפק יותר.
זה פשוט היה יותר מדי בשבילו.

היה תורו לאסוף את תומר, הבן הבכור שלו, מהפעולה בצופים.
הוא חיכה לו באוטו ופתאום ראה את גלעד, הבריון של הכיתה מחטיף
לו מכות רצח אז הוא החנה את הולוו שלו והעיף לגלעד סטירה שגרמה
לו להתקפל מכאבים. הלנה עצמה את העיניים ודמיינה לחי אדומה
וקטנה ממש כמו עגבניית שרי. היא סיפרה על זה לארז והוא צחק
ואמר שהשנים בכלל לא ניכרות עליה. הלנה גם צחקה כי לפתע הרגישה
איך כל שנה ושנה מתקרבת לעברה ולוחשת לה דברים בסוד.
הם התיישבו ליד השולחן וארז ביקש ממנה שתביא לו כף בשביל
הקורנפלקס, במקום כפית. הלנה הסתכלה עליו - ממלא עוד קורנפלקס
ועוד חלב. היא כבר הייתה שבעה אחרי שלוש כפיות אבל בכל זאת
המשיכה לאכול לאט ובזהירות. הלנה העדיפה לזכור רק את אתמול
בלילה אבל ידעה שהיא צריכה לזכור גם את ארוחת הבוקר הזו. ארז
קרא אותה תמיד בלי בעיות ולכן לא היה נראה לה מוזר שקם מיד,
מבלי להסס, למרות שנשאר לו עוד הרבה חלב בלי קורנפלקס. הוא לא
חשב שצריך להשהות את הרגע הזה יותר. הלנה הסכימה איתו בלב שלם.
היא חשבה לעצמה שאולי דווקא ההבנה הנדירה הזו היא מה שגרם לה
לשגות במשך זמן רב כל כך.  

אחרי שהדלת נסגרה, הלנה שתתה את כל החלב שנשאר בקערה של ארז
והניחה אותה במדיח. היא התיישבה והתלבטה מה תעשה עכשיו. היו לה
עוד כמה שעות טובות עד המשמרת. היא הסתכלה על עצמה דרך הכף של
ארז.  היא הייתה כל כך יפה עד שבקושי הצליחה לזהות את עצמה.