[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קרן איי
/
לצלול לתוך הטראומה

אני הולכת כבר שנה לפסיכולוגית (שאין לה זמן לנשום בין
המטופלים הרבים להשתלמויות ולהרצאות שהיא מעבירה, כן היא
תותחית). במשך שנה עיבדנו חלקים של האישיות שלי, עיבדנו מקרים
שקרו, הצלחתי בזכותה לספר קצת לאמא שלי, מבלי להתפרץ בבכי,
דברים, על הקורה אותי כיום, על שקרה אותי בילדותי בזמן שהיא לא
היתה, לא נמצאת, או נמצאת ולא מצליחה להבין איפה אני נמצאת. כל
זאת בעוד שאני מנסה לעכל איפה אני נמצאת, מי אני, מה אני, מה
אני רוצה, מה גורם למה בחיים שלי וכו'... כל זאת במהלך שנה
עמוסה מאוד בלימודים שלי שהתחילה לאחר שבסוף השנה הקודמת לה,
נפגעתי קשה מהחברה הכי טובה שלי ללימודים, בגלל עניינים של
גברים. בקיצור עברה עלי תקופה לא קלה.
בין לבין שיקום היחסים עם אמא שלי, גם אני וגם היא, הצלחנו
להבין את המקום והזמן שהיא היתה בו, כאשר היא נישאה לאבא שלי
וילדה אותי. הם יצאו בערך שנה, שניהם היו זוג ילדים בשנות ה-20
לחייהם. סבתי מצד אבא ז"ל, לא עזרה להם למרות שהיתה יכולה,
ובנוסף רצתה להחליט בשבילם על כל מהלך הקורה אותם בחייהם,
מקניית דירה, ועד לאוכל שאוכלים בבית. ההתערבות מצידה בחייהם
היתה כל כך גסה, ואבא שלי, שרצה עזרה מאמא שלו, ולא רצה לסרב
לבקשות אמו, נקט בצידה של אמו, ובשל כך הורי הסתכסכו בינהם
ורבו עד לרמה של אלימות מילולית ופיזית גם כשאני נוכחת, וגם
כשאני בידי אימי.
בסופו של דבר הקץ לא איחר להגיע, והם התגרשו. גם הגירושים היו
סערה שלעצמה, מלווה  אף בחטיפתי ע"י אבי מבית סבתי מצד אמא,
ברמה שהזמינו לו משטרה. שנים אחר כך המשפחות קינטרו זו את אבא
שלי וזו את אמא שלי בפניי, ולא ממש היתה לי זכות למלמל בעניין.

שנה שנתיים לאחר הגירושים אבא שלי התחתן בשנית, שהוא בן 30,
ואשתו ילדה בת 18, שמן הסתם אינה מבינה את העסק המשפחתי, לא
פחות ממה שהוא הבין בזמנו. אשתו לא רצתה שום עסק עם חייו
הקודמים, דהיינו איתי. היו ריבים קשים מאוד על כסף, ועל כך
שאבא שלי יבקר אותי, למרות ההתנתקות שאשתו ניסתה לעשות בינו
לבין חייו הקודמים. מיותר לציין שבקושי ראיתי את אבי, אחת לכמה
חודשים, חצי שנה. תמיד היינו הולכים לבית אמו, לא הייתי אצלו
בבית, לא הייתי מספיק "בן אדם" בשביל הזכות הזו. גם את אחי
הקטן מצד אבא, שהיום הוא בן 19, ויש גם אח גדול בן 22, זכיתי
להכיר רק כשהוא היה בן 3.5, וכך פיספסתי את השנים היפות של שני
אחיי, בהן הקשר והיחסים בינינו יכלו להיות הדוקים יותר, כפי
שעם אחיותיו. גם כשזכיתי סוף סוף להכירם, זו לא היתה הכרות
נורמלית. זו היתה הכרות חשאית, מבלי שאמא שלהם תדע, בבית של
אמא של אבא שלי. למעשה הייתי איזו מצורעת ורצוי היה בזמנו שלא
יכירו אותי בכלל אם אפשר.
אבא שלי ואשתו, ואבא שלי ואמי, אלו הם עוד השלדים הכי פחות
חיוורים שמסתתרים בארון שלי. דוגמא לטיפול בשלד אחד עם
הפסיכולוגית היא למשל הבנת התפיסה העקומה שנוצרה לי כי צעקות
וריבים בין אנשים וביני לבין הסביבה גורמים לנטישה. נטישת שני
בני הזוג, נטישת האב את בתו הקטנה, פרידה בין הישויות הרבות
בינהם והתנתקות, ואם כבר מדברים על פרידה, אז גם סוף לאהבה.
הורי לא אהבו עוד אחד את השנייה. גם אני הרגשתי שאבי לא אוהב
אותי אם הוא נוטש אותי ככה, ובוודאי מתנתק ממני ככה ואף ממשיך
בחייו, ושוכח ממני, אחרי שהצליח גם להיפטר ממני, מהמצורעת
הקטנה. (בימנו זה לא כך, אבא שלי אוהב אותי מאוד, אבל היחסים
הם לא יחסים כמו שהיו צריכים להיות בין אב לבתו, ויש הרבה הרבה
מעבר בתיבת הפנדורה הזו).
למעשה לאחר גירושי הורי, אני ואימי עברנו לעיר ולאזור אחרים,
רחוקים מהמשפחות של שניהם. אמא שלי שכרה דירה, ליד אח שלה,
ונשבעה שלאחר שראתה את העוני השורר בבית חברה שלה, שגם היא
גרושה ומתפקדת כהורה יחיד, שחייה לא יראו ולא יהיו כאלה. היא
יצאה במרץ לעבוד עד השעות המאוחרות בלילה, תוך הזנחה לא מודעת
של הבת שלה, העיקר שלא נהיה חסרי כל. זמן האיכות שהיה לי איתה,
היה בלילה כשישנו יחדיו, כשהייתי חולה, כשעשיתי פיפי במיטה,
בקיצור מה לא עשיתי בשביל תשומת לב מאמא. במשך היום, אמא
הפקידה אותי אצל אשתו הפסיכית של אח שלה, ולא היתה נפש של ילדה
יותר מאושרת ממני לנוכח שובה של אמא (במקרה הזה אמא שלי)
מהעבודה.
גיסתה הפסיכית של אמא שלי, שכעת אכנה אותה בשם גורם X, היתה
כלפי חוץ אשה מאוד יפה, אבל מבפנים לא הכרתי בן אדם כזה צר עין
עוד בחיי, ובן אדם שמסוגל להתייחס איך שהתייחסה, ולפגוע בצורה
שפגעה, בנפש עדינה של ילדה קטנה, בי. היחס המזלזל אלי ואפילו
הטראומתי, גרם לי בין היתר לחפש כפי שאספר בהמשך דרך להיות
מיוחדת, דרך מעוותת לראות אנשים. כפי שראיתי את הפנימיות
המכוערת של גורם X כך בחרתי להתעלם מהחיצוניות של האנשים,
ולראות ולבחון רק את פנימיותם. ראיתי זקן, צעיר, ילד, מאז
ומעולם, בגובה העיניים, כפי שהוא בפני, ולא אם הוא שמן, רזה,
נמוך, גבוה, יפה, מכוער וכו'... ראיתי מי הוא, את ההתנהגות שלו
כלפי הסביבה וכלפי, ודרשתי יחס זה בחזרה. כל עוד גרנו איפה
שגרנו, הסביבה איפשרה לי לעשות זאת. התרבות בבית הספר היתה כזו
שלא היה אכפת מאיזו עדה אני באתי, איזה בגדים אני לובשת (במקרה
הזה את הבגדים שדודה שלי תפרה לי), לא הפריע לאיש, וגם לא לאף
ילד בבית ספר, כמה אני רזה, כפי שגורם X טרחה להזכיר לי, מה
אני לובשת, שאין לי בדיוק שיניים (כי הן מתחלפות), וככה היה
צריך להיות, והיה לי טוב עם זה. כשהייתי בת 8, עברנו עיר, ושם
הייתי עוף מוזר בבית ספר. שם כן היתה חשובה העדה, איזו פירמה
של בגדים אני לובשת, מאיפה קניתי נעליים, איך אני נראית...  
נחזור לגורם X, זו שממנה למדתי שצריך להתייחס לאנשים חרא, כי
ככה התייחסה אלי במשך כל היום. מבחינתה הייתי רזה מדי, מכוערת,
טיפשה, בעלת חוסר יכולת לחשוב, אפס מוחלט, ולא רק שהיא אמרה לי
את זה היא גם התנהגה אלי בהתאם. הייתי חייבת לאכול את כל
הצלחת, ולא להפיל על הרצפה ועל השולחן, כי אחרת היא היתה
מכריחה אותי ללקק את זה, ואם לא רציתי והתנגדתי הייתה מעמידה
אותי בפינה בחדר הכביסה החשוך. היה יום אחד שאני זוכרת שהייתי
כל כך עייפה, ונרדמתי בעמידה. היא טרחה להביא את בן הדוד שלי
הקטן, הבן שלה, לצפות בי על שנרדמתי ולצחוק עלי. במקלחת היא
היתה דואגת לכמות השמפו והמרכך שהייתי משתמשת בו, ולכמות סבון
הרחצה, וגם על השפשוף של האזניים. היא היתה חולת ניקיון וסדר,
והכריחה אותי לטאטא מידי יום את הבית, לסדר כל דבר, אם אפשר לא
לפתוח את התריס כדי שהחלון לא יתלכלך, ואם אפשר לא לפתוח את
החלון כדי שלא יכנס אבק. יום אחד פרצו מהחלון שמעל המיטה שבה
ישנתי צהריים וגנבו תכשיטים, אני לא ממש זוכרת אם הייתי נוכחת,
ומשם קיבלתי את התפקיד שאימצתי לעצמי שנים, של להיות על המשמר,
פיתחתי יכולת שמיעה מטורפת, והייתי בהיכון, מוכנה לכל טריגר,
וכמובן לא ממש ישנתי, בממוצע ישנתי 5-6 שעות במשך שנים. גם
אחרי הצבא. וגם בהקשר לסיפור הזה היה לגורם X מה להגיד לגביי,
כי הלא היה זה החלון מעל למיטה בה אני ישנתי מידי יום בצהריים
ולעיתם רחוקות גם בלילה. הפסיכית הזו היתה מכריחה אותי לעשות
לה טיפול רגליים לפחות פעם בשבוע אם לא יותר, שכלל מריחת קרם
רגליים, עיסוי כף הרגל וכו` למשך חצי שעה. היה איזה יום שמרוב
הזלזול העמוק שלה כלפי, והידיעה כי אני אוהבת לאכול ממתקים,
היא הביאה לי חתיכת קקי של בתה התינוקת, ואמרה בחיוך ובצחוק,
קחי שוקולד. למזלי ממראהו של בן דוד שלי הבנתי שהסתומה הזו לא
מביאה לי שוקולד. גם ממנה, עוד אשה בחיי, זכיתי ליחס של
מצורעת, וכזו הייתי. כל זה ואמא שלי עוד שילמה לה על הטיפול
המסור.
בגיל 8 מלאך מהשמיים, אולי דודה שלי שהתאבדה בצורה מזעזעת
כשהייתי בת 6 (ואני לא אכנס לזה לעכשיו), גרם לכך שאמא שלי
ואני נאלץ לעזוב את הדירה השכורה בה גרנו, ולעזוב את העיר לעיר
אחרת, בית ספר אחר, חיים אחרים, ולחזור שוב לחיק המשפחה
הקרובה. בית הספר היה שונה כפי שכבר הזכרתי למעלה, החיצוניות
היתה מעל הכל, וכך איבדתי את בן דוד שלי, החבר הכי טוב שלי
דאז, וגם את העולם שהיה לי מחוץ לגורם X שגרם לי להרגיש שאני
מיוחדת, ומן הסתם לא השתלבתי. בהתחלה גרנו אצל אח אחר של אמא
עם משפחתו במשך חצי שנה, זה היה בכיתה ד'. אמא של אשתו של אח
של אמא היתה זו שטיפלה בי ובילדותיו, ללא תמורה. לאמא שלי היה
קשה עם ה"ללא תמורה" הזה, ועברנו לאחר מחצית השנה לבית הוריה
של אמי. שם גרנו עוד שנה, עד שבאמצע כיתה ה', אני ואימי עברנו
לבית משלנו. למעשה רק בכיתה ד', כשעברנו בחזרה ל"חיק" המשפחה
הקרובה, עיכלתי את העובדה שדודה שלי האהובה, אחות של אמא, לא
תחזור עוד ואת הסוד האיום הזה של הדרך בה בחרה להתאבד. אני
זוכרת שלראשונה הלכתי לקבר שלה, בכיתה י', ראיתי על הקבר את
השנה, וקלטתי שהיא נפטרה שנתיים לפני שחשבתי. בעקבות כל המצוקה
הזו שקיננה בי, מבלי יכולת לשדר אותה מצוקה, כדי חלילה לא
לגרום לאמא לחוש שהיא לא בסדר, כדי שהסביבה תמשיך לאהוב אותי,
קרן החביבה והשמחה, סיגלתי לעצמי את מכבה האש הכי גדול שלי,
תלישת שיער. (מכבה אש - כי הוא אכן מכבה את האש - המצוקה וחוסר
האונים ששררו בי, אך השאיר אחריו שרידי שריפה נוראיים). דרך
התלישה הרגשתי את הכאב שבנפש שהצלחתי להדחיק כל כך עמוק, כי
הרי סלחתי לכל אותם אנשים שהתיייחסו אלי כמצורעת, ודרך התלישה
הצלחתי קצת לאוורר את ראשי, מחשבותיי, הרגשות שלי, ולהיות ילדה
רגילה-מוזרה-מיוחדת.
כעת, אני בת 28, עדיין תולשת שיער, מרחיקה ממני כל גבר וכל
סיכוי לזוגיות, ומרחיקה מעצמי את החיצוניות שלי, אני לא באמת
יודעת אם אני יפה, ולא באמת מעניין אותי לדעת, וחבל. יש לי
קרחות, ואיני מסוגלת ליצור אינטימיות עם גברים בשל כך, על אף
שחוויתי זוגיות בחיי. אני מנסה לשחרר את התפיסה העקומה הזו
שחיצוניות לא באמת חשובה. ויותר מכל אני מנסה לשחרר את ההרגל
של תלישת שיער, שגורם לי להרגיש מיוחדת, ולא עוד סתם אחת, אפס
מאופס, ומצורעת. כעת אני במסע לשכנע את עצמי, שאני מיוחדת גם
בלי התלישה. אני גם במסע של שחרור אותם שדים עם שלדים של כל מה
שארע אותי בחיי.
החיים עוד המשיכו אחר כך, ולא נעצרו רק במה שסופר לעיל, ולקחנו
החלטה, אני והפסיכולוגית, שדי להכיר את החלקים שלי, ולהכיר
אותם, כי הם רוצים להציף, ומשבוע הבא, אני הולכת לצלול אל תוך
הטראומה, בצורה מבוקרת, באמצעות שיטת EMDR, והולך להיות לי לא
קל, ולא פשוט, ואני לא רוצה להיות לבד. הגיע הזמן לעבד, לשחרר,
לחפור עמוק ולהיכנס, להוציא את כל הפסולת שאני סוחבת בתוכי,
ולהרשות לעצמי להיות, לנשום, לחוות, להתיפייף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל פעם שאני
מנסה להפעיל את
ה-ICQ שלי הוא
מצפצף עלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/10 6:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קרן איי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה