אני לא מבין איך אפשר לתפור ברעש הזה.
יריעות בד ארוכות, לבנות, מתוחות ומחלקות את האולם הגדול.
מאחוריהם צלליות של אנשים רצים ומעבירים ממקום למקום פיסות בד
וצמר ודברים אחרים. עגלות עמוסות כלים מקרטעות לתוך האולם על
גלגלים לא מאוזנים, ונערות בסבר פנים חמור מפזרות חומרים שונים
בין עמדות העבודה. למרות כל הלחץ, אני מקווה שאחת מהן תיכנס
ושתשב איתי מעט. הייתי יכול להיעזר בשיחה ידידותית, גם בליטוף
יד מנחמת. אבל להן יש לחץ משלהן, ואני בעצמי לא הייתי יכול
להזניח את העבודה גם לו היתה לי הזדמנות.

ייתכן ודיברתי לעצמי בקול רם, כי אחת מהנערות עוצרת לרגע
מתזזיתה ומסיטה בפתאומיות את יריעת הבד. על כתפה מונחת צמה
שנקלעה בחופזה וממנה יוצאות קצוות שיער סוררות, והיא לבושה
חצאית פשוטה. אני מביט בה לרגע, בלי לשים שידי ממשיכה לתפור
מכנית. הנערה מעווה את פניה ומסתירה את פיה בידה, ויוצאת באותה
פתאומיות בה נכנסה. אני רואה מה עשיתי, ומעווה את פני גם אני.
הבד הוכתם, והצבע הלבן שלו מתכהה באדוות הולכות וגדלות, כאילו
זרקתי אבן לאגם שקט. במקום מקצועי, עם שקט וכלים איכותיים, דבר
כזה לא היה קורה, אבל צריך לעבוד עם מה שיש.

הצעקות, טיפופי הרגליים שנשמעים כמו תופים לא מסונכרנים ורעש
המכשירים עושים כמיטב יכולתם להוציא אותי מהריכוז, אבל
המונוטוניות של מלאכת התפירה מחזיקה אותי מרחף מעל המאורעות.
בנוסף, אני כל כך עייף. לא הייתי כל כך ייגע מאז הלימודים. אני
מוצא את עצמי מעדיף אפילו את חצר המלכה, שם סבלתי מכל רגע,
כשהגבירות המפונקות הביאו אלי כל ילדה שנפלה בחצר ונשרטה דרך
השמלה, או שאלו מה דעתי לגבי חדר בצבע כחול או ירוק לתינוק
כחול הדם הטרי שלהן. מה אני מבין בהשפעת צבעים על תינוקות? אבל
הן שואלות, ואני ממציא להן סיפור כזה או אחר על בנים שהפכו
נשיים בגלל שראו כל הזמן צבעים חמים. הנשים מהנהנות כאילו
העולם הסתיר מהן את האמת שידעו בליבן תמיד, ועכשיו אישרתי להן
אותה, והולכות משם מרוצות. אני לוקח את הכסף כל שבועיים, והולך
למגורי מרוצה. מה רע? כולם שמחים.

צעקה חדה מעירה אותי, ואני מסתכל למטה. החדרתי את המחט עמוק
מדי, והבד הלבן מתחיל להאדים. אני מביט בבד, עדיין מטושטש
ומבוהל, עד שצעקה שנייה גורמת לי להבין שאני ממשיך לחפור עם
המחט. מה אני עושה? המחט יוצאת בקלות, וכמעט נשמטת לי מהידיים
בגלל הנוזל החלקלק. האחות נכנסת שוב, עוצרת מולי כשוקלת אם
להוציא אותי להפסקה להשיב כוח, אבל צעקות הפצועים וחרחורי
הגוססים משכנעים אותה אחרת. היא טופחת על גבי, מחליפה את
התחבושת ואת המחט, וסוגרת את המחיצה. אני מחייך חיוך מתנצל אל
הפצוע שתחתי, וחוזר למלאכת התפירה.