בטח לא שמת לב... אבל גם אני טיפה משתמשת בך.
כל פעם שאני מרגישה טוב מדי אני באה אליך ומה שקורה, גם אם זה
לא הרבה, עושה לי שוב רגשי אשם. וככה אני מענישה את עצמי.
שיטה טובה, אה?
אז זהו, שלא בדיוק.
כי אני כן נמשכת אליך. או לפחות הצד האפל יותר שלי נמשך
אליך...
אני אוהבת להיות קורבן, זה התפקיד שמרגיש הכי--- הכי נכון, אני
מניחה. התפקיד שאני הכי נמשכת אליו.
ואיתך, אני קורבן. אני אפילו לא צריכה לבקש. אבל זה עדיין
מרגיש מזוייף, איכשהו. אולי כי אני יודעת שאתה לא תעשה הרבה אם
אני באמת לא רוצה. אני יודעת שאולי אני אנצל את זה אחר כך.
ושאני בוגדת.
כי זה מה שאני - בוגדת, זולה...
(יש עוד כמה הגדרות... אבל לא לעכשיו ולא לעיניך).
וככה אני גם מרגישה שאני איתך - זולה. כזאת שנגעו בה כל כך
הרבה, שדרסו אותה, וכבר לא אכפת לה מי נוגע בה ומה קורה לה.
וזה מסתדר נהדר עם תפקיד הקורבן שלי, לא?
הבעיה היא שעכשיו יש מישהו שבאמת אכפת לי ממנו, שאכפת לי מה
הוא חושב עליי, ושגם לו אכפת מה קורה לי.
וקשה לי להסתיר ממנו דברים.
למרות שאני עושה את זה די טוב...
אז כן - אני בוגדת. במחשבה אם לא בבשר, למרות שגם בבשר. איתך.
ואני שונאת את עצמי על זה.
באמת ובתמים.
ודווקא בגלל זה אני ממשיכה - כי אני אוהבת לשנוא את עצמי, זה
נותן לי הרגשה שגם האנשים שאוהבים אותי לא יודעים עליי הכל,
ולכן אני יכולה להמשיך להרגיש נחותה או זולה או מה שזה לא
יהיה, ולא יעזור כל מה שיגידו לי, כי יש משהו שאני יודעת והם
לא.
הלקאה עצמית... אמרתי לך את זה כבר פעם, אתה זוכר?
אתה ההלקאה העצמית שלי.
אתה העונש שלי.
ואני יודעת, שכל עוד הוא לא יודע על הדברים כמו שהם, הוא ימשיך
לאהוב אותי, ימשיך לדאוג לי.
ואם הוא ישמע על הדברים ממני, הוא שוב יגיד לי ללכת להתלונן
עליך. ואני אטען את הטיעונים הפתטים שלי נגדו - שאתה לא תעשה
את זה לאף אחת אחרת, שאתה לא כזה - ובפנים אני אדע שאת הטיעון
האמיתי, הניצח, הוא לא ישמע. אני לא יכולה להתלונן עליך כי מה
שאתה עושה הוא רק בחלקו הטרדה, ובחלקו השני הוא ההלקאה העצמית
שלי - אני לא רוצה אותה, אבל אני מאפשרת לה להתרחש כי אני
מרגישה שאני צריכה אותה.
וזהו. זאת הסיבה / הסיבות ( או חלק מהן) שאני ממשיכה להגיע
אליך לחדר.
נגמר.
ובכל זאת, עדיין, ממשיך.
